כדורגל ישראלי - מוצר צריכה בסיסי בידי מונופולים
הניתוחים הכלכליים הרגילים של "ביקוש והיצע" לא רלוונטיים בכדורגל הישראלי
ליגת העל בכדורגל שנפתחה בסוף השבוע שעבר לוותה במאבק מרשים של קבוצות אוהדים כנגד מחירי הכרטיסים המופקעים במגרשים תוך איומים בהחרמת המשחקים. נציגי הקבוצות ניסו להנמיך את גובה הלהבות באמצעות הכרזה על מחירי מקסימום שיחולו בענף, כתלות באטרקטיביות של הקבוצות המשחקות: כרטיס למשחק בין הקבוצות "הגדולות" יעלה עד 90 ש"ח, ובין "הקטנות" עד 50 ש"ח.
אוהדי כדורגל ישראלי. ממשיכים בהחרמות צילום: ראובן שוורץ
על פניו יש כאן מחאת צרכנים סטנדרטית המנסה להוביל להורדת מחירים, כמו מחאת הקוטג' שהחלה את המחאה החברתית של קיץ 2011, אך מהעמדות השונות המוצגות עולה תמונה מעניינת בנוגע לשאלה איזה סוג של מוצר הוא כדורגל, ובאיזה סוג של שוק הוא מתנהל. בחינה מעמיקה יותר מגלה מדוע הניתוחים הכלכליים הרגילים של "ביקוש והיצע" נתפסים על ידי רוב המשתתפים כלא כל-כך רלוונטיים.
לכאורה החלטת בעלי הקבוצות להוריד את מחירי הכרטיסים לחלק מהמשחקים אמורה לשפר את רווחת האוהדים – הרי קבעו מחירי מקסימום נמוכים מהמחירים בשנים הקודמות, ומכאן אפשר רק לרדת. ובכן לא כך הדבר משום שאנחנו יודעים שקביעת מחירי מקסימום לא תמיד משפרת את מצבו של הצרכן. אמנם זה צעד שיכול להוביל לתחרות, אבל הכרזה פומבית על מחיר יכולה לשרת את בעלי הקבוצות, כיוון שעצם ההכרזה על מחיר מאפשרת לגופים עסקיים מתחרים לייצר קרטל סביב אותו מחיר.
מחקר מצא כי שכר המינימום הנקבע בחוק מאפשר למעסיקים רבים לתאם סביבו את השכר שהם משלמים לעובדים וכך שכר המינימום הופך למעשה לשכר מקסימום. האינטואיציה הכלכלית היא שההכרזה הפומבית על המחיר פותרת את בעיית האינפורמציה ומאפשרת למעסיקים לעשות תאום סביב מחיר מסוים.
מרבית הדיונים בנושא נסבו סביב הרעיון של "מחיר הוגן". אבל מה זה בעצם אומר? "הוגנות" הוא לא מושג כל כך רווח בתיאוריה הכלכלית, אך נדמה שהכוונה כאן היא למחיר "מוצדק", כלומר מחיר שהמוצר שמוכרים, דהיינו הכדורגל הישראלי, מצדיק אותו. מעניין שאף צד לא מציין את מה שכביכול אמור להיות המובן אליו – בשוק חופשי מנגנון המחירים הוא שאמור להוביל לאיזון בין הביקוש וההיצע. אם המחיר גבוה מדי עבור המוצר הזה, אמור להיווצר עודף היצע, שידחוף את המחירים כלפי מטה לעבר המחיר "הנכון". כלומר, אם אכן המחיר גבוה מדי, מחירי המקסימום שעליהם הוסכם לא יתממשו במציאות, אלא אמורים לרדת. אבל אף אחד לא מעלה על דעתו שזה מה שיקרה. בעצם, למה לא?
התשובה המתבקשת היא שאין כאן שוק תחרותי. אמנם 14 קבוצות מתחרות בליגת העל, אבל מבחינת האוהדים המוצרים אינם תחליפיים כי הרי הם אוהדים קבוצה אחת ואת משחקיה הם מעוניינים לראות. כל קבוצה היא בעצם מונופול אזורי, כלומר יחסי הכוחות בין בעלי הקבוצות לאוהדים הם מאוד לא שוויוניים, וככל שהאוהדים יותר מסורים, היכולת של בעלי הקבוצה לחלוב אותם עולה.
כשהשוק מונופוליסטי, גם חסידי השוק החופשי יצדדו בהתערבות הרגולטור לפיקוח על רמת המחירים. אחת השיטות לפיקוח מכונה cost-plus, בה המדינה בוחנת את עלויות היצרן, מוסיפה להן שיעור רווח "נורמאלי", וכך נקבע המחיר המפוקח. פרקטיקה זו היתה מקובלת בעבר בישראל כשחלק משמעותי מהייצור בוצע על ידי חברות ממשלתיות וחברות הסתדרותיות. כמובן ששיטה כזו מעודדת חוסר יעילות, כי אם העלויות מכוסות על-ידי המחיר, אין לחברה סיבה להתייעל, אבל גם העלויות לא מעניינות את הפרשנים. מבחינתם יש מחיר "הוגן" לכדורגל, וזה כלל לא קשור לעלויות. טענה לא סטנדרטית, לכל הדעות.
אמנם 14 קבוצות מתחרות בליגת העל, אבל מבחינת האוהדים המוצרים אינם תחליפיים כי הרי הם אוהדים קבוצה אחת ואת משחקיה הם מעוניינים לראות צילום: ראובן כהן
כאן אנחנו מגיעים לטענה המעניינת באמת בדיון. הרי אנחנו רגילים לכך שמחיר נקבע לפי איכותו של המוצר, וברור לכל שצפייה בקבוצה טובה לעומת צפייה בקבוצה פחות טובה זה לא אותו מוצר. עכשיו באים האוהדים, וחלק מהפרשנים, ואומרים שזה לא הוגן, ושזה לא רלוונטי. לדידם, המחיר צריך להיקבע לפי יכולות הצרכן, לא לפי איכות המוצר.
העובדה שצפייה במשחק של מכבי ת"א היא כנראה חוויה אטרקטיבית יותר מצפייה בהפועל רעננה, או עצם זה שמכבי חיפה נחשבת קבוצה גדולה כפונקציה ישירה של הוצאות השכר שלה לא רלוונטיות לקביעת מחיר המוצר.
אנחנו מגיעים כעת לשורה התחתונה. נדמה שלפי פרשני כדורגל רבים, כדורגל הוא מוצר צריכה בסיסי, זכות יסוד של כל תושב. זה כמובן נשמע מוזר, הרי האם הגיוני שנתמחר את מחירי הכרטיסים כמו תשלומי הארנונה, עם הנחה לזכאים?
כשבוחנים את המצב לעומק, רואים שיש היגיון מאחורי הטענה. הסיבה היא המימון הציבורי המאסיבי שמקבלות הקבוצות מהמדינה. מעל 95 מיליון שקל בשנה מקבלות הקבוצות דרך משרדי הממשלה, הרשויות המקומיות או הטוטו. הכול מכספי המיסים שלנו. לפיכך, ראוי שמדיניות התמחור לא תקבע רק בהתאם לשיקולי רווחיות, אלא שהנגשת הכדורגל לקהל הרחב תהווה מטרה מרכזית. אם לא נזכה למוצר איכותי, לפחות מגיע לנו שהוא יהיה זול יותר.
הכותב הוא חוקר במכון לרפורמות מבניות וחבר בוועד מנהל של המכללה הכלכלית-חברתית
