נוער בסיכון: לא "משתלם" לגדל שחקנים

רק 17.2% מהכדורגלנים בחמש הליגות הגדולות באירופה גדלו במועדונים שהם משחקים בהם. על פי בדיקה של גוף מחקר הכדורגל CIES Football Observatory, אחוז שחקני הבית בכל הקבוצות בשפל כל הזמנים. ישנן ליגות שכ־40% מהשחקנים בהן הם שחקני בית (שבדיה, סלובקיה), אבל גם ליגות שכ־10% מהן הם שחקני בית (איטליה, טורקיה); ברוב הליגות יש בין 10% לכ־30% שחקני בית (ישראל במקום טוב באמצע לאורך השנים: בין 25% ל־32% שחקני בית). במקביל נרשם העונה שיא בשיעור הזרים בקבוצות הכדורגל באירופה: 45.9% מהשחקנים בחמש הליגות הגדולות הם זרים — שיא כל הזמנים.

אקדמיית הנוער של מנצ'סטר סיטי. השחקנים מהקבוצות הגדולות נמכרים במחירי פרמיום צילום: אימג'בנק, Gettyimages

המיעוט בשחקני הבית וריבוי הזרים מנוגדים לאקסיומה מוכחת מאוד בכדורגל.

יציבות בהרכב היא המפתח להצלחה, ועלייה של שחקני נוער לקבוצה הבוגרת היא חיובית מבחינה כלכלית ומבחינה מקצועית. קבוצות בעלות סגל יציב — שחקנים שרצים יחד יותר משלוש שנים — נוטות להגיע למקום גבוה יותר בליגה המקומית שלהן. זה מוכח גם בענפי ספורט אחרים. יותר זמן יחד = יותר הישגים ספורטיביים. יש גם יתרונות ספורטיביים בלגדל שחקנים שאוהבים את המועדון ומתחברים לערכים שלו. אלה דברים שאומרים המאמנים המובילים בעולם: ממרצ'לו ליפי, דרך ארסן ונגר ועד פפ גווארדיולה.

אז למה קבוצות לא שומרות על הסגל ולא מגדלות שחקנים? כשהמשאבים מועטים הסגל פחות יציב והשחקנים הטובים נמכרים בשביל לגייס משאבים. כך מועדונים שורדים. ואולם, לפי רפאלה פולי מ־CIES "יש הרבה מועדונים שיש להם משאבים ולא מעוניינים ביציבות הסגל. מנהלים את המועדונים הללו אנשים שיודעים מה צריך לעשות, אבל מעוניינים בדברים אחרים, ולא בהכרח בכדורגל".

מה זה אומר? שיש בעלי קבוצות שמקבלים החלטות פיננסיות בניגוד להיגיון הספורטיבי ומוכרים בשביל הרווח המיידי (ולעתים בגלל הסכמים עם חברות השקעות בשחקנים). ניתן רק לשער שהם נהנים מהפוטבול מנג'ר במציאות — מהמסחרה בשחקנים. ניתן לשער גם שבעלי קבוצות רבים רוצים רק לשרוד בליגה הבכירה, מפנים את המשאבים הקיימים לרכישת "מוצרים מוגמרים" ולא עוסקים בסקאוטינג וחינוך — הוצאות מיותרות כשהמטרה הספורטיבית והמטרה הכללית הן לטווח הקצר. בטוח שיש בעלים שנהנים מבניית הקבוצה לטווח הארוך, אבל נראה שהם מיעוט.

ילדים מתאמנים באייאקס. פיפ"א, האחראית לשוק ההעברות, פגעה עוד יותר במאבק למען שחקני הבית. מה היא עשתה? בשקט בשקט, בחסות המונדיאל, הורידה את סכום הפיצוי שצריך לשלם לקבוצות שמגדלות שחקנים ממינימום של 75 אלף יורו ל־10 יורו (עבור בני 12–15) צילום: איי אף פי

תחושת שליחות נדירה

יש מועדונים שמגדלים שחקנים רבים, והם משחקים בהם ובקבוצות אחרות בכירות יותר או פחות. מועדונים כגון אייאקס, אתלטיק בילבאו, ברצלונה, היידוק ספליט, ספורטינג ליסבון, מנצ'סטר יונייטד ואולימפיק ליון — כולם גידלו יותר מ־40 שחקנים לקבוצות בחמש הליגות הבכירות, ובסגל של רובם יש שחקני בית רבים. מדוע? רוב המועדונים שמגדלים שחקנים הם הגדולים במדינות שלהם, מה שמעניק להם יתרון כלכלי ויתרון מקצועי על פני השאר.

המועדונים העשירים (ריאל, פריז ויונייטד) משקיעים המון כסף באקדמיות שלהם (בין 5 מיליון יורו ל־10 מיליון יורו בשנה), כי מבחינתם מדובר בכסף קטן (תקציבים של יותר 400 מיליון יורו), ומכירה של שחקן בכל שנה־שנתיים מכסה את ההוצאות הללו במיוחד כשהשחקנים שלהם נמכרים במחיר פרימיום כיוון שהם "גדלו במועדון גדול". ככה נוצר מצב שבו למועדונים גדולים משתלם להשקיע באקדמיה. זה ככה ברמה הגבוהה ביותר וגם בליגות קטנות יותר.

כיום יש מעט מאוד מועדונים שמגדלים שחקנים בשל תחושת שליחות. היידוק ספליט, למשל, היא קבוצה בעלת אידיאולוגיה סוציאליסטית אנטי־פאשיסטית חזקה מאוד, ולכן משקיעה את הכסף שלה במחלקות הנוער. גם לאייאקס, ספורטינג ליסבון ופרטיזן בלגרד יש תחושת שליחות, אך הן העשירות ביותר במדינות שלהן וכאמור לטווח הארוך משתלם להן לגדל שחקנים.

ילדים באקדמיה של ברצלונה. המיעוט בשחקני הבית וריבוי הזרים מנוגדים לאקסיומה מוכחת מאוד בכדורגל צילום: אימג'בנק, Gettyimages

חוק לא רציני

ואולם, רוב המועדונים לא רואים בגידול שחקנים צעד משתלם, ולכן במדינות שבהן הרגולציה בכל הקשור להשקעות במחלקות נוער חלשה מספר שחקני הבית בקבוצות נמוך (9%–15%); בעיקר במזרח ודרום אירופה, מקומות שבהם ההתאחדויות רשלניות במקרה הטוב ומושחתות במקרה הרע.

אופ"א, האחראית לכדורגל האירופי, ניסתה לשנות את התמונה באמצעות חוק שחקני הבית (אשר מחייב שיהיו ארבעה שחקני בית בסגל של 25 שחקנים), אבל לנוכח הנתונים הוא אינו נלקח ברצינות.

פיפ"א, האחראית לשוק ההעברות, פגעה עוד יותר במאבק למען שחקני הבית. מה היא עשתה? בשקט בשקט, בחסות המונדיאל, הורידה את סכום הפיצוי שצריך לשלם לקבוצות שמגדלות שחקנים ממינימום של 75 אלף יורו ל־10 יורו (עבור בני 12–15).

קבוצות בלגיות — בין השאר אנדרלכט, קלאב ברוז', גנק וסטנדרד ליאז' — הגיבו בזעם להחלטה, שעלולה להשפיע משמעותית על העתיד של אקדמיות הנוער המשובחות במדינה.

המערכת של השכר להכשרות נכנסה לתוקף בספטמבר 2001 והיא חלה על כל שחקן שעובר בין מועדונים השייכים להתאחדויות הלאומיות השונות. השכר מועבר לכל קבוצה שאימנה שחקן בן 12–21 ברגע שהמעמד שלו משתנה מחובבן ללא חובבן. התשלום באיחוד האירופי ובאזור הכלכלי האירופי מבוסס על הקטגוריה שבה מדורגת המדינה שהמועדון שייך אליה. בלגיה מדורגת בקטגוריה השנייה, והתשלום שנקבע בגינה הוא 60 אלף יורו. הקבוצות בליגות האירופיות הטובות ביותר מדורגות בקטגוריה הראשונה וזכאיות לתשלום של 90 אלף יורו. בפיפ"א החליטו להפחית את התשלום עבור שחקנים בני 12–15 לסכום קבוע של 10 אלף יורו בשנה. בעקבות כך המועדונים בבלגיה עלולים להפסיד הרבה מאוד כסף על כל שחקן וחוששים ששחקני הנוער שלהם יפותו ביתר קלות בידי המועדונים העשירים באירופה.

"המהלך הזה נורא עבור ההתפתחות של שחקני הנוער שלנו", אמר נשיא סטנדרד ליאז' רולנד דושלה. "שחקני הנוער הטובים ביותר בבלגיה יעזבו בגיל צעיר ולא יעלו להרכב הבוגר שלנו. אם המהלך לא יבוטל, יש סיכוי שהקבוצות הבלגיות לא ישקיעו עוד בפיתוח צעירים".

פיפ"א שינתה את המערכת בעקבות לחץ שהופעל עליה מהנציבות האירופית, שהחשיבה את התשלום הגבוה כהפרה של עקרון היסוד הנוגע לתנועה חופשית של עובדים, המחוקק בסעיף 45 של אמנת האיחוד האירופי. אותו העיקרון הוביל לחוק בוסמן ב־1995.

.

דרוש שינוי

אז כיום שוק העברות השחקנים מעוות והרגולטורים מאפשרים לו להיות כזה. הדבר בא על חשבון השקעה במחלקות הנוער, מאחר שזה לא משתלם לרוב הקבוצות. נוסף על כך, הכסף הגדול בשוק ההעברות נשאר בקבוצות הגדולות ולא מחלחל מטה. שני שלישים מההכנסות של חמש הליגות הבכירות משוק העברות השחקנים מגיעים מקבוצות אחרות בטופ 5.

לפי פולי, שינוי רגולטורי קטן יאפשר להעביר יותר תשלומים לליגות הקטנות יותר ויקדם יציבות בסגלים. עוד הוא אומר: "אם שחקן שיחק 100 משחקים במכבי תל אביב, ואז נמכר למונאקו ושם שיחק 35 משחקים — אז כשהוא יועבר לצ'לסי תמורת הרבה כסף, יגיע יותר כסף למכבי. זה מקדם יציבות של הסגל ומפתח שחקנים מקומיים".

ניתן גם לשלם בונוסים גבוהים לקבוצות בעלות שיעורים מסוימים של שחקני בית או להעביר כסף גדול יותר לקבוצות שאימנו שחקנים בגילים צעירים יותר. בכל מקרה, שוק העברות השחקנים זקוק לרפורמות משמעותיות. כרגע הוא מאפשר לקבוצות הגדולות לאגור את כל הכישרונות הגדולים, פוגע בחופש התנועה של השחקנים, מאפשר למשקיעים מסתוריים להרוויח הרבה מאוד כסף על גב השחקנים בכל מיני עסקאות מפוקפקות ומרתיע קבוצות מלהשקיע במחלקות הנוער שלהן. ואולי, במקרים מסוימים, ההתאחדויות והממשלות צריכות לקחת את העניין לידיהן ולשנות את מצב הכדורגל שלהן כדי שטיפוח נוער, בחלקת האלוהים הקטנה שלהן, ישתלם לבעלי הקבוצות.