סופרבול 49: האבזם שסוגר את השרשרת

למהלכי פוטבול אגדתיים מצמידים שם. אם הוא שם טוב, נכון, הוא יתמצת עבורך את כל המשחק לכדי המהלך הספציפי הזה, יוגדר על ידו. היו עשרות כאלה לאורך השנים. "התפיסה", "התיקול", "יארד אחד פחות". למהלך הכמעט אחרון של סופרבול 49 הלילה יקראו "ההחלטה". זה עוד לא רשמי.  

בריידי. מי זה פייטון מאנינג בכלל? צילום: אי פי איי

מה שהייתה כנראה עונת הפוטבול היצרית ביותר בעשור האחרון הסתיימה עם החלטה לא נכונה אחת פשוטה. וכמה זה ראוי. ההתקפה של סיאטל עמדה במרחק יארד אחד מהאנדזון של ניו אינגלנד, במינוס של 4 נק', דקה לסיום המשחק. ובמקום לתת את הכדור למארשון לינץ', שירוץ ויפלס לעצמו דרך בין המגינים ויאסוף עוד טאצ'דאון לרזומה, במהלך שסיכויי הכישלון שלו כמעט אפסיים, ראסל ווילסון הקוורטרבק החליט למסור. מלקולם באטלר מניו אינגלנד, בעונתו הראשונה בליגה, הסתער על הכדור המתעופף ורשם את החטיפה (אם לא יקראו למהלך הזה "ההחלטה", יקראו לו "החטיפה") הכי יפה שירשום אי פעם בקריירה שלו.

וזה נגמר. סופרבול חלומי הגיע לסיום עם 24:28 לפטריוטס, שהשיגו תואר רביעי ב-15 השנים האחרונות, וביססו את מעמדם כקבוצת הספורט המקצועני הטובה ביותר בארה"ב בתקופה הזו. טום בריידי, למרות שחטפו לו פעמיים במהלך המשחק, הראה שוב איזה מנהיג נדיר הוא, ועם 4 מסירות לטאצ'דאון נבחר בפעם השלישית ל-MVP של הסופרבול, ולכו תדברו עכשיו על פייטון מאנינג, או על כמעט כל מתחרה אחר לאורך ההיסטוריה.

לסיאטל יש לאן לצמוח, אבל העבודה תהיה הרבה יותר קשה. אחרי הכישלון הזה (סיאטל הובילה ב-10 הפרש בסוף הרבע השלישי), ואחרי ההחלטה הזו – שהיא אגב מאוד אמיצה ומעניינת, אבל משהו שאתה לא אמור לעשות בנקודת הכרעה של עונה שלמה, יישארו סימני שאלה האם המאמן פיט קארול, יחד עם ראסל ווילסון, יכולים להנהיג את קבוצה הזו הלאה, קבוצה שנראתה לעיתים קרובות מדי כמו חבורת שכירי חרב אכזריים, שמחויבות הייתה רלבנטית כל עוד ההצלחה באה בצידה.

מהצד השני, זה סיכום של השושלת. קצת מוזר להביט בתאריכי האליפויות האלו של ניו אינגלנד ולחבר אותם ולקרוא לזה באמת שושלת. 2001, 2003, 2004... ו-2015. איך האחרונה קשורה? אבל היא כל כך שייכת. היא האבזם שסוגר את השרשרת, החלק שאי אפשר להשלים את הסיפור בלעדיו. זה שמזכך את הגיבורים וזה שקורא לשינוי, להחלפת המשמרות.

בריידי הוא אותו הקוורטרבק שהיה שם ב-2001, וביל בליצ'ק הוא המאמן שהיה שם ב-2001, וזו עדיין הקבוצה של רוברט קראפט הבעלים. וזה מה שהשלושה האלו רצו – עוד אליפות אחת. עוד חותם אחד לגאונות ולגדולה שלהם. ואסור לשכוח שלצד ההצלחות היו גם שני כישלונות, ב-2007 וב-2011, שאם אחד מהם היה מסתיים אחרת, היה אפשר להעלות גם ויכוח על הקבוצה הטובה בהיסטוריה, לא רק בתקופה האחרונה.

ובהנחה ששחזור ההישג הזה בעונה הבאה הוא עוד פנטזיה בלתי הגיונית (כמו שקרתה העונה) – הרי שזו פרידה כואבת, אבל כה מתוקה. וכל השושלת הזו וההישגים האלה מסתכמים בסופו של דבר בידיעה המאוד ברורה, אם אתה אוהד הפטס או אם לא, שאם בריידי ובליצ'ק היו מתכננים למסור לטאצ'דאון מאזור היארד האחד במינוס 4 נק' דקה לסיום המשחק, זה היה עובד.