ה-DNA היהודי של הכדורגל היפה

רגע לפני ההמראה בסרט "טיסה נעימה" של לסלי נילסן, אחד מהנוסעים מבקש מהדיילת "חומר קריאה קליל". "מה דעתך על העלון הזה?" שואלת הדיילת ומגישה לו עלון דק עם הכותרת: "אגדות ספורט יהודיות". כן, היכולות האתלטיות של היהודים היו ועדיין פאנצ'-ליינים בבדיחות רבות. זאת למרות שיהודים רבים היו אגדות של ממש בספורט העולמי - מסנדי קופקס, אגדת הבייסבול היהודי, דרך מקס בר, המתאגרף האגדי ועד מארק שפיץ, עד לא מזמן הספורטאי האולימפי הגדול בכל הזמנים. מה שבטוח זה שהיהודים הם אולי מיעוט מבין מקבלי החלטות על המגרש אבל בכל מה שקשור לקבלת החלטות מחוץ למגרש - "ההשפעה היהודית" אדירה, בטח ביחס למספר היהודים המועט בעולם.

אלברט איינשטיין. אחד מהחושבים החשובים צילום: איי אף פי

מיעוט מצוין

כיום בעולם יש כ-14 מיליון יהודים. אם כוללים "חצי יהודים" אז האוכלוסייה הכוללת היא בערך 18 מיליון. בערך 0.2% מאוכלוסיית העולם. כ-6.7 מיליון יהודים חיים בארה"ב (כ-2% מהאוכלוסייה). כ-600,000 ברוסיה (0.4% מהאוכלוסייה) והשאר בישראל ומפוזרים במיעוטים קטנים ביותר באירופה, דרום אמריקה, אפריקה ואסיה. למרות העובדה שמדובר במיעוט קטן בארה"ב, 9 מ-30 הבעלים של קבוצות ה-NBA הם יהודים (כלומר כ-30%). 9 מ-32 בעלי הקבוצות ב-NFL הם יהודים (28%) ושבע מ-30 בעלי הקבוצות ב-MLB הם יהודים (23%). מלבד זאת, חלק מהג'נרל מנג'רים המפורסמים והטובים בהיסטוריה של הספורט האמריקאי היו יהודים. מרד אורבך, הבוס האגדי של בוסטון סלטיקס עד תיאו אפשטיין, הג'נרל מנג'ר שהוביל את בוסטון רד סוקס לאליפות הבייסבול הראשונה ב-86 שנה.

הדומיננטיות היהודית הזאת לא בלעדית לספורט. בכלל לא. כרבע מהאוליגרכים ברוסיה, הם יהודים. למשל. כ-20% מהמנכ"לים בארה"ב הם יהודים. גוגל הוקמה על ידי היהודים סרגיי ברין ולארי פייג'. המייסד של פייסבוק, מארק צוקרברג, גם כן יהודי. השלושה לא יהודים בדתם (הם אתאיסטים) אך הם עצמם לא מכחישים שהם "יהודים מבחינה תרבותית וגנטית". זאת ועוד, 22% מזוכי פרס נובל הם יהודים (27% מהזוכים האמריקאים הם יהודים). 6 מ-19 הזוכים באליפות העולם בשחמט הם יהודים ורבע מזוכי תחרות המדע הגדולה והחשובה בארה"ב (Intel Science Talent Search) הם יהודים. בכלל, חלק מהחושבים המפורסמים והחשובים ביותר בהיסטוריה של האנושות היו יהודים: זיגמונד פרויד, אלברט איינשטיין, קרל מרקס, היינריך היינה, ליאון טרוצ'קי, פרנץ קאפקא, בוב דילן, ישעיהו ליבוביץ, הרמב"ם ועוד רבים אחרים. לפי החוקר דויד יהודה שטרן, אפילו באגס באני היה יהודי.

דניאל כהנמן. "תרבות המחקר והלימוד היהודית" צילום: אימג'בנק, Gettyimages

מוטציות ותלמוד

המדע לא התחמק מלענות על שאלות לגבי האינטלקט היהודי - ולמה הוא כל כך בולט. גרגורי קוצ'ראן, ג'ייסון הארדי והנרי הארפנדינג, חוקרים מאוניברסיטת יוטה, אף גילו שיהודים רבים "סובלים" מתסמונת שפוגעת ביכולות הקוארדינטיביות אבל מפצה עם IQ ויכולות תקשורת גבוהים יותר מאשר של האדם הממוצע. אצל יהודים אפילו נמצאו מוטציות גנטיות - BRCA1 ו-BRCA2 - שעשויות להסביר מדוע יש למישהו יכולות גבוהות לעיבוד מידע.

אבל ההנחה המקובלת לגבי ה"ג'ניוס היהודי" היא שעם כל הכבוד ל-DNA, "הסוד" לדומיננטיות האינטלקטואלית של היהודים נמצאת במה שדניאל כהנמן, הפסיכולוג זוכה פרס הנובל, הגדיר כ"תרבות המחקר והלימוד היהודית".

הסיבה העיקרית להתפתחות תרבות המחקר והלימוד היא שבגולה התרבות היהודית היתה חייבת להתמקד במחקר ולימוד. אחרי חורבן הבית השני היהודים פוזרו ברחבי המזרח התיכון, אפריקה ואירופה. קהילות החדשות נוצרו סביב הפולחן הדתי, שהתבסס על קריאה בתנ"ך. וכדי להישאר ביחד כקהילות, היהודים גילו שהם צריכים ללמוד עברית, למרות שזו לא היתה רלבנטית לחיי היום-יום שלהם. וכך, בניגוד לחוואים ולעובדים מסביבם, היהודים לא היו אנלפבתים ואף דברו וכתבו במספר שפות (את השפה המקומית, עברית ויידיש או לדינו). התלמוד גם כן שיחק תפקיד חשוב בפיתוח השפה והחשיבה היהודית בגולה - במגוון תחומים, מחשיבה ביקורתית ועד חשיבה פיננסית. המעמד החברתי בתוך הקהילות היהודית היה תלוי, פעמים רבות, בהבנת התלמוד והסיפורים בו. ושוב, בניגוד לתרבויות השולטות, היהודים פיתחו את השריר האינטלקטואלי שלהם.

כמו כן, באזורים רבים נאסר על יהודים לעבוד את האדמה או לעסוק בעבודות כפיים מכניסות והם היו צריכים להתמקד בעבודות כגון חשבונאות ורפואה - עבודות עם "הראש", שאפשר גם היה לקחת איתך בנידודים בין מדינות ואזורים. בקיצור, ליהודים היה נכס אחד - המוח - ואותו הם פיתחו. בנוסף לכך, היהודים תמיד היו מיעוט בגולה - וכדי לשרוד ולפרוח היו צריכים להיות מצוינים בתחומם. 

הפסל של דויד המלך. מודל לחיקוי צילום: שאטרסטוק

שינוי תבניות מחשבה

בקיצור, היהודים בגולה היו אנדרדוגים של ההיסטוריה. וכדי להצליח מעמדה של אנדרדוג הם היו צריכים להיות מצוינים. בספרו, "דויד וגוליית", מלקולם גלדוול מספר את הסיפור של דויד המלך בפרספקטיבה שונה. לפי גלדוול, האנדרדוגיות של דויד מול גוליית היתה היתרון הגדול ביותר שלו. הסיפור התנכ"י על רועה הצאן הישראלי מול הלוחם הדגול הפלשתיני גוליית הוא על אמונה והצלחה כנגד הסיכויים אבל לפי גלדוול זה לא הסיפור. הסיפור הוא על "שינוי תבניות מחשבה".

"גוליית לבש שיריון והיתה לו חנית גדולה. הוא היה איש חזק ולדויד לא היה סיכוי מולו בקרב של חרב מול חרב" כותב גלדוול. "עם זאת, דויד סירב ללבוש את השיריון שלו לקרב כי הוא היה כבד מדי. דויד גם זנח את חרבו. מה שכן, הוא ראה את גוליית כאיש שהמחשבה המיושנת שלו פוגעת בו. לדויד היה נשק מאולתר (רוגטקה) והוא סירב לשחק על פי החוקים המסורתיים. הוא השתמש במהירות, ביצירתיות ובקלילות שלו כדי להפיל את גוליית ולערוף את ראשו". לאחר מכן דויד הוכתר למלך ישראל והשאר היסטוריה. אבל הנקודה של גלדוול היא שדויד ייצג חשיבה גמישה יותר, מתקדמת יותר וחריפה יותר וכך ניצח את הלוחם החזק והגדול יותר..

הסיפור של דויד נתן השראה לאנדרדוגים של ההיסטוריה, וללא ספק היהודים בגולה היו כאלו. ובדיוק כאן נכנסת ההשפעה היהודית על הכדורגל העולמי.

בלה גוטמן. היה הסופר מאמן הראשון

הכדורגל הגיע לאירופה מבריטניה בסוף המאה ה-19 ובמשך שנים רבות הכדורגל הושפע לחלוטין מהדרך בה האנגלים והצפון אירופאיים שיחקו את המשחק - כדורגל שמבוסס על מהירות וכוח. בעיטות קדימה וריצות בבוץ לכיוון השער. הסגנון הזה נתן לצפון אירופאים יתרון גדול על פני האירופאיים הדרומיים יותר, שבמשך שנים נחשבו לאנדרדוגים במשחקים מול הבריטים. האנדרדוגים היו צריכים למצוא פתרונות כדי להתמודד עם העוצמה והמהירות של הבריטים - ולכאן נכנסו האנדרדוגים של ההיסטוריה - נכון, היהודים. היה צורך בשינוי תבנית והיכולות היהודיות לעשות זאת היו קריטיות בכדורגל החדש שנוצר ונועד להתמודד עם הגולייתים מבריטניה וצפון אירופה.

יהודים היו חשובים בהתפתחות ב"אסכולת הדנובה", משחק שמבוסס על מסירות קצרות, תנועה קולקטיבית של הקבוצה ובעיקר על חשיבה ולא על עוצמה - שהיווה אלטרנטיבה חכמה לעוצמות הצפון אירופאיות. וכן, מאמנים כגון בלה גוטמן, הוגו מייזל, דורי קירשנר, וארנסט ארבשטיין - מאמנים ששינו את פני הכדורגל האירופי והעולמי.

גוטמן היה מאמן ענק, האבטיפוס של המאמן הכוכב, שהוביל את בנפיקה לזכיות בגביע אירופה; מייזל, מאמן נבחרת הוונדרטים המיתולוגית (Wunderteam) של אוסטריה, נחשב לאחד מהמאמנים החכמים בכל הזמנים. מוחו החריף וחשיבה יוצאת דופן עזרו לפיתוח הכדורגל בהונגריה, גרמניה, אנגליה ואיטליה; קירשנר הביא את בשורת הטקטיקה לברזיל, ובעקיפין הוא וגוטמן (שגם אימן בברזיל) הראו לברזילאים איך לנצל את הכישרון הטבעי שלהם כדי לזכות בטורנירים בינלאומיים.

אסור להמעיט בערכם של אותם מאמנים, שיצאו מתוך תרבות המחקר של היהודים. 

מייזל והכדורגל שלו השפיע על הסגנונות העתידיים שהתבססו על מסירות קצרות - הכדורגל של נבחרת הונגריה הגדולה אחרי מלחמת העולם השנייה, הטוטאל פוטבול ההולנדי ואפילו הטיקי-טאקה של ספרד.

בטורינו, ארבשטיין אימן את קבוצת הכדורגל האגדית, איל גרנדה טורינו - ששלטה בכדורגל האיטלקי עד שהוא וכל שחקניו נהרגו בהתרסקות המטוס סופרגה (1949). ארבשטיין היה מאמן לפני מלחמת העולם השנייה וגורש מאיטליה במהלכה.  לאחר שהיה במחנה ריכוז - ולא ממש ידוע מה קרה לו שם (גם בלה גוטמן סירב להגיד מה קרה לו במחנה הריכוז) - הוא חזר לאיטליה, שם כאמור, יצר את אחת מהקבוצות הגדולות בהיסטוריה של הכדורגל האיטלקי ביחד עם האנגלי לזלי לייבסלי (שזה ככל הנראה "אינגלוז" של לוי - מאחר שגם הוא היה בן מהגרים יהודים ממזרח אירופה). ארבשטיין פיתח את שיטת ה-4-2-4 שכעשור לאחר מותו הטארגי, ברזיל השתמשה בטקטיקה שלו כדי לזכות באליפות העולם הראשונה שלה. הטקטיקה שלו (ובכלל המחשבה על הכדורגל כמשהו שצריך לנתח ולחשוב עליו) הגיעה לברזיל דרך דורי קירשנר, בלה גוטמן, וגיולה מאנדי - המאמנים היהודים שהגיעו לדרום אמריקה והכניסו אלמנטים טקטיים למשחק הברזילאי ובעצם היו המאמנים האירופאים האחרונים שהצליחו בברזיל בפרט ובדרום אמריקה בכלל.

הוגו מייזל. אחד מהאנשים החשובים ביותר להתפתחות הכדורגל בעולם

 ג'ונתן ווילסון, שחקר וכתב ספר על התפתחות הטקטיקה בכדורגל (Inverting the Pyramid: The History of Football Tactics) טוען שאחת מהסיבות לקריסת הכדורגל האוסטרי וההונגרי היתה האנטישמיות המתפשטת במערב אירופה של שנות ה-30 וה-40. "גוטמן, קירשנר, מייזל וארבשטיין היו יהודים וכולם עשו משהו שהוא קריטי להתפתחות של הכדורגל העולמי", אומר ווילסון. "הם היו הראשונים שעשו אינטלקוטאליזציה של המשחק בשנות ה-20' המאוחרות". הם היו הראשונים שישבו בבתי הקפה, בשיא תרבות בתי הקפה של מרכז אירופה (Mitteleuropa) ובפעם הראשונה בחייו של המשחק הבריטי החלו לייחס לו חשיבות אינטלקטואלית, היבטים פילוסופיים ועומק תרבותי. האינטלקטואליזציה של המשחק, לפי ווילסון, היתה משהו מאוד יהודי. "הם היו הראשונים שראו בכדורגל משהו ששווה פרשנות", אומר הסופר האנגלי.