תחת כיפת תקרת השכר

"הסיפור הוא כבר מזמן לא העונה עצמה, הוא מה שמתרחש מרגע שהיא מסתיימת ועד שהיא מתחילה מחדש — זהו עידן שמועות הטריידים (Trade rumor era)". את המונח הזה הכתיב בשנה שעברה בריאן קרטיס מאתר Grantland בטור שלו, שבא לתאר כיצד כתבי הספורט בארה"ב שמסקרים את ה־NBA הגיעו לידי הבנה שגם הסיפור הכי מעניין שהם יצליחו להביא במהלך העונה, כשהליגה בעיצומה, כשהמשחקים והטבלאות והסטטיסטיקות ברקע, לא ירתק את הקוראים, יעורר באזז ויקפיץ את הרשתות החברתיות כמו דיווח, לעתים גם סתם שמועה, ששחקן פלוני עוזב קבוצה בדרכו לקבוצה אחרת.

למרקוס אלדרידג' חותם בסן אנטוניו ספרס. 80 מיליון דולר ל-4 שנים צילום: איי פי

12 חודשים אחרי, והדברים האלה של קרטיס מקבלים משנה תוקף. דיווח נבלע בדיווח, מספר במספר, ידיעה בידיעה. הטוויטר לא יודע מנוח, הוא כל הזמן מצייץ. הידיעות הראשיות באתרי הספורט מתחלפות בקצב מהיר יותר משחרור זריקה של סטפן קרי. אנתוני דיוויס חתם על החוזה היקר בהיסטוריה, וקווין לאב האריך חוזה בקליבלנד וגם טריסטאן תומפסון, ולמרקוס אולדריג' החליט בסוף לבחור בספרס, וגם דיוויד ווסט יצטרף אליו, דריימונד גרין נשאר בווריירס, ומארק גאסול החליט להמשיך בממפיס, ואה, היה איזה משהו עם דיאנדרה ג'ורדן.

לברון ג'יימס. ג'נרל מנג'ר עם חוזה חדש בשווי 47 מיליון דולר צילום: רויטרס

כדורסל? שחמט

והסכומים שוברים שיאים. ב־24 השעות הראשונות מרגע פתיחת שוק השחקנים החופשיים, ב־1 ביולי, הוחתמו שחקנים על חוזים בשווי 1.5 מיליארד דולר. זו פשוט הקונסטרוקציה. תקרת השכר ב־NBA, מין חיה מוזרה שנועדה במקורה לשמור על איזון בליגה — התרוממה ב־11% לקראת העונה הבאה, מ־63 מיליון דולר ל־70 מיליון דולר, הרבה מעבר לציפיות. ועם הגידול העתידי הצפוי בהכנסות — תקרת השכר נגזרת בחלקה מהרווחים — היא הולכת לעמוד על כ־90 מיליון דולר בעונת 2016/17. והרמת הגג הזו העבירה את הקבוצות, ואת השחקנים, ואת הסוכנים, על דעתם, ושינתה על הדרך את הצורה שבה דברים הולכים להתנהל מעכשיו. אגב, המספר כבר עבר את רף 2 מיליארד הדולרים. והיד רושמת.

המקום תחת התקרה — בעיקר עכשיו כשהוא התרחב ואפשר יותר להתרווח, והמורכבות העמוסה הזאת של החוקים וכל הצעדים שעושות קבוצות כדי לפנות כל דולר פנוי — הופך כל החתמה, כל מעבר, לעניין אסטרטגי, למהלך בשחמט. הקבוצות, בגדול, מוכנות עכשיו לשלם יותר. השחקנים יודעים את זה, אבל חלקם מוכנים לקבל הרבה פחות תוך שהם מכניסים לחוזים אפשרויות יציאה כדי למצות את המקסימום בעתיד, כשהעוגה תגדל, וחלקם — בגלל גיל ותרגיל — רוצים חוזה ארוך כבר עכשיו. זה משאיר הרבה מרחב תמרון, והרבה כוח אצל השחקנים, כוח שלא היה להם בעבר. תוסיפו לזה את העובדה שהשחקן הטוב בעולם כיום עושה יחסית המון רעש בשוק ההעברות מאז 2010, ותקבלו את הסיבה שהקיץ ב־NBA הוא הקיץ של "מועדון השוק החופשי", שהפך להיות המועדון הפופולרי שכל אחד רוצה להיות שייך אליו, לא חשוב מאיזה צד. של המסוקר, הכותב או הקורא.

דיאנדרה ג'ורדן. יצא לברון צילום: איי פי

הקיץ של ג'ורדן

את הדוגמה הטובה לכוח הזה אפשר לראות דרך שני סיפורים: לפני חמש שנים ישב לברון ג'יימס מול הכתב ג'ים גריי בראיון טלוויזיוני מחוף לחוף וסיפר לו כי הוא החליט "לקחת את כישרונו לסאות' ביץ' באותה "החלטה" מפורסמת. זה היה גם הצעד הראשון של לברון ג'יימס כג'נרל מנג'ר, מה שהוא מיטיב לעשות היום בקליבלנד, אבל מה שחשוב יותר הוא כיצד הצעד הזה התקבל. איך רעשו וגעשו המבקרים וטענו ש"איך זה ייתכן?" ו"לברון עם דוויין ווייד וכריס בוש יחד באותה קבוצה"? ו"איזה מניאקים, הם בטח דיברו על זה קודם בטלפון", ועוד כל מיני כאלה.

אז אולי קל להיות כוחני כשאתה לברון, אבל הנה גם דיאנדרה ג'ורדן מהקליפרס הפך באוף סיזן הזה למפורסם יותר ממה שכל דאנק או החטאת עונשין הצליחו לעשות עד עכשיו. כל מה שג'ורדן עשה הוא לנצל עד תום את חוקי הליגה, שאומרים שמ־1 ביולי הוא למעשה שחקן חופשי, שיכול לנהל משא ומתן עם קבוצות אחרות, אבל אי אפשר להחתים אותו על חוזה עד 9 ביולי. התקופה הזו נקראת moratorium period — תקופת דחייה, והיא ניתנה כדי לתת לרואי החשבון זמן לחשב את המספרים, לחזות רווחים ולקבוע את תקרת השכר, תקרה של חוזי מקסימום ומינימום, תקרות המס וכו' וכו'. אבל באותם שמונה ימים בוערים, כשקבוצות רוצות את השחקנים הטובים שנשארו ואותם שחקנים רוצים את הכסף הטוב שנשאר, הכל מותר — כמו להיפגש לארבע ארוחות ערב בתוך שבוע עם החבר שלך צ'נדלר פארסונס מדאלאס שמנסה לשכנע אותך להצטרף לקבוצה שלו, כמו לא להכחיש הדלפה על סיכום בעל פה עם המאבריקס, כמו לחזור בך בתוך כמה ימים ולחתום על חוזה גבוה בקבוצתך הקודמת אחרי מצעד של ראשים שהגיע לשכנע אותך, כמו לקבל קילוח של רותחין מאותו פארסונס שספק אם אי פעם יזמין אותך עוד פעם לבצוע איתו לחם, וכמו לא לפתוח את הדלת ולטעון שהיית באמצע דייט כשהבעלים הדי מפחיד של המאבריקס מארק קיובן בא אישית לדבר איתך. ג'ורדן, כך נטען, עוד הכניס לחוזה שלו בדאלאס סעיף יציאה אחרי שלוש שנים, כמו אומר, "אם אתם לא תְּרַצּוּ אותי ותביאו לידיי שחקנים שיוכלו להביא אליפות, למה מי ישמע איזה כוכב־על אני, אולי אעזוב". זה היה הקיץ של ג'ורדן, וזה הסיפור שגורם עכשיו לליגה להרהר באותה "תקופת דחייה", ולמצוא לה פתרון. יותר כוח אצל השחקנים זה משהו אחד, אבל יש גם אפשרות שזה יהיה יותר מדי כוח.

קווין לאב ודיוויד בלאט. 110 מיליון דולר לחמש שנים צילום: איי פי

אלופים בוויתורים

יש עוד כמה היבטים לתקופה הזו. האקסיומה ב־NBA היא שאם אתה שחקן טוב באמת, כוכב־על, פרנצ'ייז פלייר, אתה בכל מקרה תשתכר מעט מדי — אלא אם כן קוראים לך קובי בראיינט. טים דאנקן חתם ממש בסוף השבוע הזה על הארכת חוזה בסן אנטוניו תמורת 10.4 מיליון דולר לשנתיים. דאנקן עושה טובה לספרס, מפנה מספיק מקום תחת תקרת השכר כדי לתת כסף לקוואי לנארד ולדני גרין, לעשות את מאנו ג'ינובילי מרוצה ולאפשר את החוזה העצום של למרקוס אולדריג' שהגיע מפורטלנד והפך את הספרס למועמדים הבולטים לאליפות נוספת. וזה כל מה שדאנקן רוצה. זה לא מאהבת הספרס, או לא רק מאהבת הספרס. דאנקן כבר הרוויח בקריירה שלו מכדורסל יותר מ־230 מיליון דולר. הוא יכול להרשות לעצמו. דיוויד ווסט, שוויתר על 10.5 מיליון דולר מאינדיאנה כדי להצטרף גם הוא לספרס, רוצה את אותו דבר שדאנקן רוצה — תואר. גם הוא כבר הרוויח כמה עשרות מיליוני דולרים בקריירה, אל תרחמו עליו.

לברון ג'יימס מראה תופעה נוספת כאמור — כג'נרל מנג'ר בפועל. לברון עסוק בתקופה האחרונה בלהעמיס את הסגל של דיוויד בלאט בכל החברים שלו לאורך השנים. הוא כמו אומר לקאבלירס, "זה מה שהולך להיות עכשיו, ונראה אתכם אומרים לי משהו". הוא הביא את אנטואן ג'יימיסון ושאק לקליבלנד בקדנציה הקודמת, עשה את מה שעשה במיאמי, ובעונה שעברה הביא את מייק מילר ועכשיו דאג שמו וויליאמס ותומפסון, שהוא עצמו אגב מבעלי הסוכנות שמייצגת אותו, יקבלו חוזה בקבוצה. אז נכון שלברון מביא איתו כנדוניה לכל קבוצה גם את... לברון, אבל גם כאן יש נקודה שאולי כדאי לחשוב עליה ולנסות לתקן אותה.

השורה התחתונה היא כמובן, מה מקומו של הכדורסל בין ההכתבות האלו של השחקנים הגדולים, או אפילו הבינוניים, ובין כל הסכומים האלה. איפה הטאץ' המיוחד הזה שמחבר קבוצה יחד, שלוקח סגל כמו של גולדן סטייט, לא תגידו הסגל הטוב בליגה, והופך אותו לקבוצה אלופה (ואגב, החוזה שסטפן קרי מרוויח כרגע ולעוד שנתיים — 44 מיליון דולר לארבע שנים — הוא סוג של כסף קטן ועוד דוגמה לבעייתיות). כי כל הכסף שקליבלנד תשפוך עכשיו על הסגל שלה, ולפי ההערכות זה סגל שעלות השכר שלו הולכת לעלות יותר מ־200 מיליון דולר, לא מבטיח דבר.

ה־NBA הולך להרוויח בשנים הבאות סכומים מטורפים של כסף. אבל יש כאן כשל שוק או לפחות שוק כושל. המשכורות לא תמיד משקפות את איכות השחקנים. הכסף הגדול הולך לכל מיני ווסלי מת'יוס או כריס מידלטונים שכאלה. שחקנים שפשוט היו במקום הנכון בזמן הנכון או כאלה שהיה להם החבר הנכון מאקרון, אוהיו. זו בעיה. בעיה שלא ממש בטוח שהליגה יכולה לפתור.