דיוויד בלאט ולברון ג'יימס ניצחו בכך שנשארו בתמונה

מצד אחד יש משהו מאוד מיוחד בזכייה הזו של גולדן סטייט באליפות ה-NBA, זה כמעט מצחיק לומר את זה על קבוצה שהייתה הכי טובה מהיום הראשון, קבוצה שלא הורידה רגל מהגז לכל אורך העונה וסגרה את השנה עם 67 ניצחונות (שזה הנתון הרביעי בטיבו בהיסטוריה). ועדיין, הייתה תחושה שמשהו יקרה, שזה לא יכול להיות, שהם לא עד כדי כך טובים, שהם חסרי ניסיון, שמישהו יעצור את סטפן קארי, שסטיב קר הוא עדיין מאמן בשנתו הראשונה, שהצוות המשלים לא יספק את הסחורה, או שלברון ג'יימס יספיק לבדו.

זו אליפות נהדרת בכל קנה מידה, ואחרי כל כך הרבה שנים של שיקגו, ולייקרס, ובוסטון, ומיאמי, וסן אנטוניו וסן אנטוניו וסן אנטוניו, כיף למצוא שם חדש בליגה המאוד לא שיוויונית הזו כשזה מגיע לטבעות.

בלאט וקר. קרב מוחות צילום: רויטרס

בלאט ניצח 1-2 ועדיין הפסיד 3-0

אלו היו בעצם שתי סדרות של שלושה משחקים. בראשונה קליבלנד ודייויד בלאט ניצחו 1:2 בלתי ייאמן, במשחקים שלא היה בהם הרבה כדורסל טוב אבל הם קיימו והחזירו הכל בחוויית צפייה בלתי רגילה. כשהווריירס יצאו מסוג של הלם, סטיב קר עשה התאמות ואנדרה איגודלה החל להבין שהוא הברומטר של הסדרה הזו, הפערים נסגרו, וזה הפך ב'סדרה השנייה' ל-0:3 חלק. קצת חוזר על עצמו, עם משחקים שהיה בהם לעתים הרבה כדורסל טוב אבל הם גם היו הרבה פחות מהנים.

לברון. חפר וחפר וחפר צילום: רויטרס

ההישג של לברון

מצד שני, זו הייתה סדרה עם ממד סדיסטי לא מבוטל. לצפות בלברון חופר וחופר מול קבוצה עדיפה על קליבלנד שלו בכל קנה מידה, ולחכות ולראות מה עוד יכול להשתבש עבורו – כמו להיכנס במצלמה ולפתוח את הראש. זה הרגיש בחלקים רבים מששת המשחקים האלה כמו לצפות בסרט אימה עם עין אחת עצומה, כשכל סל של לברון הוא בבחינת עוד סצנה שבה הגיבורה פותחת דלת ורואה שהרוצח לא מתחבא לה שם. העובדה שקליבלנד לא הושפלה בסדרה הזו, כשהיא משחקת בלי קיירי אירווינג, קווין לאב ואנדרסון וראז'או. ומצליחה ליצור רגעים קטנים של מתח אפילו חצי דקה לסיום משחק 6, שכל כולו לא שלה, היא כולה הישג של לברון. ושלא תטעו, זה הישג אדיר כמעט כמו האליפויות שהוא כן לקח. ואולי יותר.

לברון נח בסדרה הזו בערך 25 דקות מתוך ה-298 דקות ששוחקו בה (שתי הארכות). זה יוצא מנוחה של 4 דקות למשחק. דקה ברבע. במשחק השישי הוא נח דקה אחת בלבד, ושיחק 47. הוא סיים את הסדרה עם שני טריפל-דאבלס, ובשלושה משחקים הוא היה רחוק מרחק של אסיסט או שניים מעוד טריפל דאבל. הסך הכל שלו בלתי רגיל – 35.8 נק' למשחק, 13.3 ריב' ו-8.8 אס' לערב בגמר הזה. הוא לקח חבורה שמורכבת מאנשים כמו טריסטן תומפסון, טימופי מוזגוב, ג'י אר סמית ומת'יו דלבדובה למרחק של שני ניצחונות מטבעת. אם הוא רק היה משיג אותה.

קיירי. פצוע בגמר כמו לאורך העונה צילום: איי אף פי

חיייבים לקצר את העונה

מה לוקחים מהעונה הזו? את האליפות כמובן, ואת ההבטחה שהיא גולדן סטייט לשנים הבאות. את סטפן קרי לעוד הרבה שנים ואת החיוך בצד ה-MVP לאנדרה איגודלה, חיוך של 'איזה כיף ומגיע לו' (לברון היה צריך לקחת וזה אפילו לא קרוב). גם את ההבטחה של קליבלנד לא פצועה. אבל בעיקר את הפציעות הרבות, את אורך העונה וצפיפות הפלייאוף, שזה משהו שראשי הליגה צריכים לחשוב עליו ברצינות ומהר.

בשבוע שעבר התכנסו בקרוליינה כמה רופאי ומדעני ספורט אנגלים, שעובדים עם מנצ'סטר יונייטד, סאות'המפטון, וכמה קבוצות רוגבי באנגליה ובסקוטלנד, לצפייה משותפת בגמר ה-NBA, עם ד"ר מייקל יאנג, ראש ה'אתלטיק לאב', מעבדה לחקר הספורט. הם היו המומים שיאנג הציג להם את מה שנשמע כל כך טריוויאלי: "לטוס מקצה אחד לקצה השני של המדינה, ארבע שעות טיסה, ולשחק למחרת 50 דקות בערך בעצימות הכי גבוהה שקיימת, אין את זה באף ספורט אחר. רק הנסיעות הן עומס בלתי רגיל. אם תוסיפו לזה את העובדה שלברון סוחב עכשיו קבוצה שלמה על הגב, ואת העומס המנטלי עליו, זה פשוט בלתי נתפס שהוא מחזיק מעמד".

הסדרה הזו שברה שיאי צפייה בגלל לברון, היא שברה שיאי קליעה בגלל לברון, היא ייצרה כסף והניעה את המכונה הכבר מספיק משומנת הזו, בגלל לברון. מדובר בעל-אדם, פיסית, מנטלית, עזבו עכשיו כדורסל. וסימני האזהרה הרבים בדרך, אם זה קיירי אירווינג, או קווין לאב, וקווין דוראנט וקובי בראיינט, צריכים להספיק כדי לחשוב מחדש ועכשיו על דרכים להקל על עומס בלתי רגיל שמופל על השחקנים האלה, לפני עוד איזה תביעה ייצוגית בעוד 20 שנה שדרק רוז יוביל. כי זה מאוד פשוט ושורה תחתונה כזה: כשלברון ג'יימס ייפצע במשחק מס' 1 של סדרת גמר באמת שלא יהיה למה לקום לפנות בוקר.