"נלך לבג"ץ כדי להשוות תקציבים"

ב־1972 העביר הקונגרס האמריקאי כמה תיקונים בחוקי החינוך. המשמעותי ביותר נקרא Title IX, והוא אוסר אפליה במימון פדרלי של תוכניות חינוך, כולל תוכניות ספורט. תיקון Title IX חייב את כל בתי הספר והקולג'ים שממומנים על ידי הממשלה להשקיע הרבה יותר בספורט נשים. התוצאה היתה עלייה אדירה במספר הילדות שעוסקות בספורט, ויותר נשים השיגו מלגות ספורט וחינוך.

במרחק של כמה עשורים, ניתן לייחס לתיקון בחוק את הדומיננטיות של הנשים האמריקאיות בספורט העולמי. השינוי לא היה מיידי. רק ב־1975 נכנס החוק לתוקף והתחילו לאכוף אותו ב־1988 — אחרי מאבק משפטי ארוך נגד קולג'ים, שניסו להסביר כי תוכניות הספורט שלהם לא מקבלות מימון פדרלי. ורק ב־1992 בית המשפט הפדרלי נתן "שיניים" לחוק, וקבע פיצויים לנשים שסבלו מאפליה ספורטיבית בגופים פדרליים. מכיוון שהממשלה לא אכפה את החוק, 20 שנה אחרי שנקבע, היו אלו פעילות זכויות נשים וספורטאים שהלכו לבתי משפט עם תביעות נגד גופים וארגונים גדולים בארה"ב. זה היה קרב אמיץ וארוך שהסתיים בניצחון נשי.

איריס שטרק. "ב־2012 התחלתי לעבוד במינהלת עם תקציב אפס. לא היה כסף" צילום: אוראל כהן

גם בישראל? לא ממש

גם בישראל יש חוק שמחייב השקעה בספורט נשים. ביוני 2004, בפסק דין תקדימי, קבע בג"ץ בנושא ספורט נשים בישראל פסק דין ברור: הרשויות המקומיות מחויבות לתמוך בספורט נשים בשיעור של פי 1.5 מקבוצות גברים.

העתירה הוגשה בנושא הקצאת משאבים שוויונית לנשים ביולי 2001 על ידי עמותת ל.כ.ן, קבוצת הנשים בכדורסל של רמת השרון, ואלומה גורן. העתירה הוגשה באמצעות עורכות הדין רבקה מלר־אולשיצקי והילה מלר נגד המועצה המקומית רמה"ש, ראש המועצה (דאז גבי פארן), משרד המדע והספורט, משרד הפנים ומרכז השלטון המקומי. בג"ץ חייב את עיריית רמת השרון לשלם לעותרות על פי עקרונות ההעדפה המתקנת רטרואקטיבית מ־1.1.2002.

פסק הדין היה אמור לחולל מהפכה בספורט הנשים בישראל בהקשר של חלוקת כספי ציבור לקבוצות נשים. "קידום קבוצות ספורט נשים מחייב השקעת משאבים, במידה שאינה פחותה, למצער, מהשקעה בקבוצות ספורט גברים... העותרת זקוקה גם היא לכסף ולחדר (הלבשה) משלה כדי להצליח לקיים פעילות ספורט ברמה ראויה", כתב השופט אליעזר ריבלין בהחלטתו.

שרת החינוך, התרבות והספורט דאז לימור לבנת בירכה: "ההחלטה מהווה איתות למועצה להסדר ההימורים בספורט ולרשויות המקומיות לגבי הגדלת המשאבים המוקצים לספורט הנשים".

מאז שימש החוק הזה בעיקר כחרב פיפיות נגד ספורט נשים בישראל. עיריות החליטו להפסיק להשקיע בספורט בכלל. כמו כן, התאחדויות הספורט השונות לא משקיעות אפילו 10% מתקציביהן בספורט נשים. ולפי רו"ח איריס שטרק, יו"ר מינהלת הליגה לנשים בכדורסל, האפליה נגד נשים בספורט נוכחת בכל הסכם חסות, הסכם שידורים בטלוויזיה ובכל הקצבה ממשלתית.

"ב־2012 התחלתי לעבוד במינהלת עם תקציב אפס. לא היה כסף", אומרת שטרק, חברה בוועדת מעקב ליישום התקציב המגדרי: "אנחנו 52% מהאוכלוסייה ואנו לא מקבלות את הבסיס. צריך לקבל 50־50 בכל ההקצבות הממשלתיות. לפחות זה. נכון, ספורט גברים מביא יותר צופים, אבל לנו מגיעים 50% מהכספים הממשלתיים. אז יהיה בסיס להקים ליגות מקצועיות טובות יותר. נלך עם זה עד בג"ץ".

.

"חיים מכסף ציבורי"

שטרק, שמכהנת כסגנית נשיא לשכת רואי חשבון ומרצה בנושאי ממשל תאגידי ואחריות דירקטורים, מתייחסת גם לחוק הפדרלי בארה"ב. "בחזון שלי, אני רוצה שכדורסל נשים בישראל יהיה כמו כדורגל נשים בארה"ב. ושלא יגידו לי שזה לא מתחיל בהשוואת תקציבים. הכל מתחיל שם. הכל כסף. אנו צריכות יותר כסף, וכל הסכם של קבוצות וליגות עם גוף ממשלתי חייב השקעה שווה בנשים".

מדובר בעניין משמעותי עבור הספורט מאחר שגם ענפי הספורט הפופולריים בישראל, כדורגל וכדורסל, חיים על כספים ציבוריים — מכספי רשות השידור, דרך כספי הטוטו ועד הקצבות של עיריות. "אני מסתכלת על הסכמי החסות של הכדורסל. עם כל ההצלחה המסחרית שלהם, הם חיים על כסף ציבורי", אומרת שטרק. "תקציב ליגת הגברים עומד על 25 מיליון שקל — 14 מיליון שקל מהמועצה להסדר הימורים בספורט, כסף ממשלתי; 6 מיליון שקל מערוץ 1, כסף ממשלתי; 2.8 מיליון שקל ממפעל הפיס, כסף ממשלתי; ו־300 אלף שקל מרכבת ישראל, כסף ממשלתי. הם מקבלים 5 מיליון שקל מערוץ הספורט והקבוצות מקבלות חסויות מגורמים פרטיים וכו', אבל גם הן חיות בגלל כספי ציבור".

"חשוב לי להדגיש שאנו לא מבקשות להפחית סכומים מהגברים, אלא להשוות תקציבים וגם למסד הסכמים לטווח הארוך. נכון לעכשיו, בכל שנה אנו נלחמות מחדש על תקציב לעונה". לפי שטרק, זה "באמת לא הגיוני" שבהסכם עם הטוטו כדורסל הנשים מקבל חצי מיליון שקל והגברים מקבלים 14 מיליון שקל. "כמו כן, הווינר דורש מאיתנו אותן הדרישות שהוא דורש ממינהלת הגברים (סרטוני פרסומת של טוטו בלדים, פרסום הטוטו בגב הראיונות ועזרי פרסום אחרים), וזאת אף שאנחנו לא מקבלות אפילו 10% מאותו הסכום. זאת ועוד, ההסכם עם מינהלת הליגה לגברים בכדורסל כולל 'מדד ישראליות', שמטרתו לעודד שיתוף שחקנים ישראלים במשחקי הליגה (קבוצה אשר בכל משחקי הליגה רשמה עד ארבעה זרים בטופס המשחק, מקבלת בתום העונה מענק בסך 250 אלף שקל — א"ד). סעיף זה חשוב, אך מקומו במסגרת אמות המידה לחלוקת הקצבות המועצה ולא במסגרת הוצאות השיווק. ואם מצאה לנכון המועצה לכלול סעיף זה במסגרת הסכמי השיווק עם ליגת הגברים, למה לא הוכנס גם בהסכם שלנו? הקטנו את כמות הזרות בקבוצות מ־4 ל־3 בלבד. אנו דורשות שהכסף שיועבר מהסכמי השיווק יחולק באופן שווה ערך בין ליגות הגברים והנשים, בהתאם לאמות המידה כפי שנקבעו בוועדת לובצקי".

יגידו לך שכדורסל הנשים לא טוב מספיק. למה שלא יהיו חובבניות וזהו, בלי זרות ובלי כסף?

"כל ילדה שמתחילה לשחק צריכה מודל לחיקוי, משהו לשאוף אליו, ואנחנו מדברים כאן על כספי מדינה. באשדוד, למשל, התחילו להשקיע בכדורסל הנשים ורואים איך הקבוצה הופכת למוקד בעיר".

אשדוד דוגמה מצוינת, אבל ראש העיר משתנה ואז כל הכסף ייעלם. איך מייצרים כדורסל נשים בר־קיימא, עם קהילה קבועה של אוהדים ואנשים שמגיעים לראות משחקים ולשלם עליהם?

"אני עובדת קשה כדי שקבוצות יתחברו לקהילה. אבל צריך לזכות שקבוצות צריכות לעמוד בתנאי מינימום של מיליון שקל כדי לשחק בליגת־העל. אלה תקציבי מינימום. כל הקבוצות עם שחקניות צעירות, עם בתי ספר לכדורסל, עם קבוצות ילדות ונערות. יש לזה חשיבות. אין לנו אפשרות להתמודד בעולם כי התקציבים עלובים. לא נוכל להתפתח אם לא תהיה חלוקת משאבים שווה".

שי דורון ולירון כהן. יותר ישראליות מאשר ישראלים בליגת העל של הגברים צילום: יוסי רוט

דמויות מגוונות

שטרק, שטוענת כי העבודה בספורט שהחלה ב־2012 הפגישה אותה עם "דמויות מגוונות", מנסה להשפיע על רשויות המס שיאפשרו לחסויות להיחשב כתרומות (ובכך חברות יקבלו החזרים). היא מאמינה שהדרך למקצוענות מתחילה בחלוקת משאבים ולאחר מכן בגידול הכנסות מגופים פרטיים. "הקיץ התקציב שלנו גדל ב־50% מ־2 מיליון שקל ל־3 מיליון שקל, והגיע לאחר מאבק של יותר משנה להעלאת התקציב. הגידול בתקציב הוא כתוצאה משיתוף פעולה עם המועצה הלאומית לספורט, אבל אני מאמינה שהמגזר העסקי צריך לבחון את האפשרות של מתן חסות לליגת־העל לנשים. ספורט הוא תוכנית בריאות לאומית ונשים חייבות להיות חלק מזה".