מה מפחיד את ה־NFL?

"זעזוע מוח" – זה יהיה כנראה שמו של הסרט החדש של וויל סמית' שייצא למסכים בסוף דצמבר 2015, בחג המולד. סמית' יגלם בו את דוקטור בנט אומלו, האדם שגילה לראשונה את ה־CTE, מצב שנוצר במוחם של שחקני פוטבול עקב טראומה חוזרת ונשנית וגורם לדיכאון, לדמנציה ולשאר שינויים התנהגותיים. במשך עשורים היה ידוע עד כמה חמור הנזק שנגרם למתאגרפים מהמכות שהם חוטפים, אבל אומלו היה הראשון, ב־2002, שהוכיח כי אותם ממצאים מופיעים גם במוחם של שחקני פוטבול מעשרות אלפי תיקולים. הסרט כנראה מפחיד קצת את הנהלת ה־NFL, ולכן בכירים בחברה המפיצה סוני ביקשו לערוך את התסריט שוב ושוב. סביר להניח שהפחד נובע מהמאבק שמתואר בסרט להסתיר את הממצאים של ד"ר אומלו, ולא מתצוגת המשחק של סמית'.

שחקן פוטבול מאבד את הקסדה שלו. כל הטכנולוגיות בעולם לא יסייעו למנוע את האלימות על המגרש צילום: רויטרס

הצמיחה מתחילה בראש

הדיון סביב הבטיחות בפוטבול אינו חדש וסחף כבר את כל מי שיש לו דעה בנושא ולא מעט שאין להם. אבל בינתיים כבר הודתה הנהלת הליגה בבעיה, ומאז היא משנה תכופות את החוקים, מקדמת אבחון לשחקנים, בודקת כל אפשרות למנוע פציעות ולצמצם את היקפן, תורמת כסף למחקרים ועורכת כנסים בהשתתפות רופאים ומומחים. אם ככה, אולי אפשר לספוג סרט רע לתדמית כמו "קונקאשן". על הדרך הליגה ממשיכה לספור סכומים בלתי רגילים של כסף מההתעניינות הגוברת במשחק, ששוברת כל שיא. הפוטבול אינו מפסיק לצמוח לשווקים חדשים, דרך טכנולוגיות חדשות, דרך כל שיתוף פעולה שלא חשבו עליו קודם. הליגה מכניסה יותר מ־10 מיליארד דולר בשנה. חוזי השידור אסטרונומיים. צריכת הווידיאו בסלולר הוכפלה בתוך פחות משנתיים. נתון שנאסף בשנה שעברה לימד ש־60% מהצריכה של פוטבול אמריקאי, ולא רק באמריקה, מגיעה דווקא בימים שבהם אין משחקים. העולם מכור.

אז מתוארת כאן בעיה של ממש, אבל כזו שלא ממש מפריעה לאוהדים ומטופלת בכובד ראש על ידי הליגה. לכאורה הכל כשורה. ועם זאת, העונה הקרובה, שנפתחת בימים אלו, צפויה להיות מעין צומת. למה? בגלל מי שמסתובב עכשיו חופשי, מחפש את דרכו, האיש שצריך להיות מסומן כאויב הגדול ביותר של ה־NFL עכשיו. ולא, תעזבו כבר את וויל סמית'.  

כריס בורלנד (במרכז, מספר 44). במשך כל התקופה שלו כשחקן מקצועני כרסם חשש אצל בורלנד: הוא שמר על קשר עם מומחים ועם שחקני עבר פגועי ראש, וקרא אינספור מחקרים על הסיכון שבמשחק הפוטבול צילום: רויטרס

"לא סומך על ה־NFL"

כמה שבועות אחרי שהודיע על פרישה בחודש מרץ האחרון, קיבל כריס בורלנד אימייל מהנהלת ה־NFL, שבו כתבה כי הוא נדרש לעבור בדיקת סמים. לא היתה שום בעיה חוקית בבקשה, אבל בורלנד חשש. הוא גם ידע מה המשמעות של סירוב וכיצד הוא יוצג בתקשורת. הוא סיפק את בדיקת השתן לנציג שבא לביתו, אבל בו זמנית שלח בדיקה גם לחברה פרטית. שתי הבדיקות, לטענתו, היו שליליות. "אני כבר לא סומך על ה־NFL", סיפר בראיון ל־ESPN.

לבורלנד יש סיבה טובה שלא לסמוך על ה־NFL. ברגע הראשון אחרי ההכרזה שלו היה קשה להעריך מה גודל הביצים שצריכים להיות לליינבקר הרוקי של הפורטיניינרס כדי להודיע על פרישה ממשחק בגיל 24, אחרי עונה ראשונה מצוינת שבה הרוויח סכומים נלווים שהוא לא ירוויח בשום דרך אחרת (בורלנד ויתר על חוזה של 2.35 מיליון דולר ויצטרך להחזיר חלק ניכר מ־617 אלף הדולרים שקיבל במענק חתימה). אבל בורלנד, והמשפט הזה נכתב אחרי הרבה משפטים שנכתבו ונמחקו — פשוט בחר בחיים.

"להפוך את כל הסיפור הזה למלאכותי נשמע מוגזם, אבל כשאתה מחפש כדור פוטבול בתחתית ערימת שחקנים, זה קצת זה", אמר בורלנד באחד הראיונות שהעניק אחרי הפרישה, "זה מופע של אלימות למען בידור, ואתה והחברים שלך הם השחקנים. אתה לובש את המדים, וזה לשחק בכאילו. זו כל האמת". אי אפשר שלא לחשוב על דב נבון, במערכון הנהדר של "החמישייה הקאמרית", עומד מזיע בחולצת כדורגל, יורק ומגרד במפשעה ומגיב לשאלה מדוע לא גלגל את הכדור לשער הריק ב"פתאום זה נראה לי אידיוטי". כאן כאמור הפילוסופיה מפנה את מקומה לשאלה אחרת, הרבה פחות פילוסופית, של איכות חיים, של סיכון, של כסף ותהילה. ומוות.

שחקני מיאמי דולפינס. "להיפצע בצבא זה משהו אחר", אמר, "אבל זה חסר משמעות לפגוע בחיים שלך בגלל משחק" צילום: איי פי

חישוב סיכונים

הסיפור של בורלנד, שהתפרסם השבוע במלואו במגזין ESPN לקראת פתיחת העונה, מדהים. בחור צעיר מקטרינג, אוהיו. קצת יותר אינטיליגנטי מהבחור הממוצע שמשחק פוטבול. משכיל, מעורב, אקטיביסט. אחרי שנים יפות בקבוצות הפוטבול של התיכון באוהיו ובמכללת ויסקונסין, הוא נבחר בדראפט 2014 ע"י הניינרס במקום ה־77, ולאחר שאחד מכוכבי הקבוצה — פטריק וויליס— נפצע, קיבל הזדמנות והשיג מספרים מצוינים במשחקים שפתח בהם.

ובמשך כל הזמן הזה, במכללה ובסן פרנסיסקו, כרסם אצלו החשש: הוא שמר על קשר עם רופאים מומחים ועם שחקני עבר פגועי ראש, וקרא אינספור מחקרים על הסיכון שבפוטבול. הוא חי חיים כפולים: כוכב שנהנה ביום מהטוב שיש לספורט להציע, ובלילה מהרהר במשמעות האלימה של המשחק. משככי הכאבים שכמעט התמכר אליהם עזרו גם הם להתפכחות. כשהגיעה ההצלחה עם הניינרס וההכרה הלאומית, הוא כבר לא הצליח להישאר בארון. הוא פנה אל כתבי ESPN, האחים מארק פאינארו־וואדה וסטיב פאינארו שכתבו ספר על ה־CTE, והתייעץ איתם. הם הפנו אותו לד"ר רוברט סטרן, פרופסור לנוירולוגיה באוניברסיטת בוסטון, וההתכתבות בין השניים הכריעה את בורלנד. "אני חושש לבריאותי עד רמה של הרהורי פרישה אף ששיחקתי רק עונה", סיפר סטרן על חילופי המיילים ביניהם. "יכול להיות שכבר נפגעת, וזה יתגלה מאוחר יותר", היתה תשובתו של הדוקטור. "אם יש סיכון אמיתי שלא אוכל לשחק עם ילדיי בעתיד, לא אקח אותו", הגיב בורלנד. בהמשך אותו יום הוא הודיע על פרישה.

.

העתיד של הפוטבול

בחודשים מאז פרש בורלנד מחפש את עצמו. הוא שימש שפן ניסיונות לחוקרים ולבתי ספר שרצו לסרוק ולבחון את מוחו. הוא נפגש עם מומחים בתחום בריאות הנפש, גם עם בכירים מהצבא ("להיפצע בצבא זה משהו אחר", אמר, "אבל זה חסר משמעות לפגוע בחיים שלך בגלל משחק"). הוא ספג ביקורת, גם משחקנים ומלא מעט אוהדים, על הפגיעה בספורט הלאומי והתמודד איתה, מכבד את המאמנים ואת השחקנים שחלק איתם חדר הלבשה.

בעל כורחו נהפך בורלנד לנושא הדגל של מה שיכול לסכן, בעוד שנים רבות, את הדרך שבה ישחקו פוטבול ויצפו בו. מי ישחק פוטבול — האם הוא יהיה רק נחלתם של חסרי היכולת, שלא לומר שחורים, שמבקשים להיחלץ מחיי עוני? מי יצפה בפוטבול — האם קבוצות צופים הולכות וגדולות יחרימו את המשחק? מין תנופת טבעונות שכזו. כיצד זה ישפיע על הליגה? השבוע למשל פרש אדריאן קוקסון, רוקי מגרין ביי, שספג זעזוע מוח באימון והחליט שזה מספיק כי "המכה הבאה יכולה להרוג אותי".

זה תפקיד שבורלנד לא רצה, אבל הוא גם לא יכול לשתוק. הוא דחה הצעה לקדם את הסרט של סמית' ומסרב להצעות להשתתף באירועים שבהם מתרימים כסף לעוד שחקן עבר פגוע ראש, בשעה שמהללים את המשחק שאחראי לכך. הוא מבין את האבסורד ומחפש דרך נכונה להגיד את דבריו, את מה שחווה על בשרו. בשבועות האחרונים יצא לטיול באירופה, טובע באלמוניות, מהרהר אם להוביל מחנה שיספוג אש כבדה. אולם אין מנהיג מתאים אחר. מישהו שהיה בפנים והחליט לעזוב לפני השיא, וכעת מתיר את הקשר סביב המיתיות של הפוטבול, בלי לרצות להרוס אותו. "אני לא שונא פוטבול. להפך. אני פשוט חושב שאי אפשר לקדם את המשחק כדי לעזור לאנשים שכל כך נפגעו ממנו במשך השנים".