"רק איכות השחקנים והמאמנים קובעת. כל השאר זה רעש"

נבחרת גרמניה. הפסיקו עם הפרשנות הפסיכולוגית צילום: אי פי איי

בינתיים בתקשורת טיפחו את הכדורגל כמעין טלנובלה ונמנעו מדיונים מקצועיים. הערוצים המסחריים עקבו אחרי הכדורגלנים מהמגרש למועדוני הבילויים והברים, השדרים חיפשו שחקנים שיגידו משהו "מעורר דיון", והדיונים באולפן היו שיחות בין כוכבי עבר, שהסבירו הכל עם ניתוחים "פסיכולגיים". "השחקנים לא רוצים לנצח", "השחקנים לא פטריוטים", "אין מנהיג חזק על המגרש", "הסמכות של המאמן לא חזקה מספיק", "אין להם אישיות של ווינרים", "אין מספיק ביחד בקבוצה", "יש יותר מדי ביחד בקבוצה" ועוד ועוד. אלו דברים שאמרו על בסיס יומי על כדורגל — מבלי לדבר כמעט על כדורגל. והכדורגל דעך. היריבות מחקו את הפערים בכל הקשור לכושר גופני ו"רוח לחימה" וגרמניה נותרה מאחור. נשמע מוכר?

כישלון הנבחרת במונדיאל 1998 היה המכה הראשונה, יורו 2000 היה כישלון נוסף ומונדיאל 2002 אמנם היה מוצלח, אבל גרמניה שיחקה כמו נבחרת קטנה ומתגוננת. הגיבור הגדול היה אוליבר קאהן, שוער ענק אך לא מודרני, חיה שלא יוצאת מקו השער ובעיקר מגיבה — לא יוזמת דבר. יורו 2004 היה נוקאאוט. גרמניה הודחה בשלב הבתים על ידי הרכב משני של נבחרת פורטוגל, והגרמנים החלו לפחד מהשפלה במונדיאל בביתם ב־2006.

בנקודה הזו של ההיסטוריה נכנס אחד השינויים הגדולים ביותר שעברה תרבות ספורט כלשהי — הגרמנים שינו את הכדורגל שלהם בעשור האחרון ועכשיו הם שוב הכי דומיננטיים בעולם. מי שכתב על השינוי הזה בספר חדש, מקיף ונהדר הוא רפאל הוניגשטיין, כתב "סודויטשה צייטונג", "הגרדיאן" ו־ESPN. הוניגשטיין סקר את השינויים ההיסטוריים בספרו Das Reboot: How German Football Reinvented Itself and Conquered the World. ויש לו כמה טיפים לכדורגל הישראלי.

רפאל הוניגשטיין. "אין תחושה של 'הנה, עשינו מה שהיינו צריכים לעשות ועכשיו נשב סביב המדורה ונספר לנכדים שלנו איך שינינו את הכדורגל הגרמני"

"כשאתה למטה, תחשוב"

"שינוי בספורט קורה רק כשאתה חוטף נוקאאוט, ואתה על הרצפה. אחרי שאתה מתעורר, אתה חושב איך זה לא יקרה יותר. איך אני יכול להשתפר", אומר הוניגשטיין. "ההדחה במונדיאל 1998 היתה צלצול מעורר להרבה אנשים. מה שקרה ביורו 2000, סייע להביא לשינוי. מונדיאל 2002 לא סייע כי אנשים חשבו 'אה, אנחנו לא כאלה גרועים', אבל ביורו 2004 נפל האסימון סופית והיו נואשים לשינוי. השינוי הכי חשוב היה שאנשים הבינו את הבעיה — וכשאתה מבין מה הבעיה, אתה בחצי הדרך לפתרון שלה".

ומה היתה הבעיה?

"הבעיה היתה שלא היו מספיק שחקנים איכותיים בגרמניה. בגרמניה יש המון שחקנים — 6 מיליון כדורגלנים רשומים — ככה שתמיד יהיו מספיק שחקנים לנבחרת. אבל בגלל שיטות עבודה מיושנות, השחקנים לא היו טובים ואיכותיים מספיק. זה השינוי העיקרי שנעשה בכדורגל הגרמני".

כמה מוסדי היה השינוי הזה וכמה הוא הגיע מלמטה, בזכות מאמנים כגון ראלף ראגניק?

"אני לא חושב שאפשר להפריד בין השינויים הללו. ההתאחדות שינתה את עצמה — בעיקר את התוכנה, לא את החומרה. התשתיות תמיד היו קיימות והיו צריכים לשפר אותן. מה שמרשים במיוחד זה שכיום הכדורגל הגרמני מבין את הצורך בשינוי בלתי נגמר. בביקורת עצמית בלתי נגמרת. תמיד מחפשים איך להשתפר, תמיד שואלים שאלות. אין תחושה של 'הנה, עשינו מה שהיינו צריכים לעשות ועכשיו נשב סביב המדורה ונספר לנכדים שלנו איך שינינו את הכדורגל הגרמני'. הכדורגל הגרמני רוצה להיות בחזית השינוי וההתחדשות והוא משקיע משאבים רבים כדי להיות כזה, כמו במרכז פיתוח וכדורגל חדש בפרנקפורט".

יואכים לב והצוות המקצועי של נבחרת גרמניה. הוניגשטיין: "השינוי הסופי התרחש במונדיאל 2010. אז אחרוני הספקנים אמרו, 'או.קיי, זה לא בולשיט, זה עובד טוב, אפילו טוב מאוד" צילום: אימג'בנק, Gettyimages

ומה קלינסי עשה?

הספר. "אין תחושה של 'הנה, עשינו מה שהיינו צריכים לעשות ועכשיו נשב סביב המדורה ונספר לנכדים שלנו איך שינינו את הכדורגל הגרמני"

בספר אתה מעניק הרבה קרדיט רב למאמן הנבחרת ב־2004, יורגן קלינסמן. מה היה קורה אם אוטמר היצטפלד היה רוצה לקבל את האימון של הנבחרת? האם גם אז היינו רואים שינוי גדול?

"ב־2006 האקדמיות כבר פעלו במשך 4–5 שנים. ההתאחדות השתנתה כדי לשדרג את עצמה ואת שחקני הנוער, ומאמנים ששינו את התפיסה הטקטית משורשי המשחק הגיעו כבר לטופ. החשיבות של הנבחרת ב־2006 היתה שהיא הראתה 'תראו, זה שינוי טוב'. זה בהחלט זירז את הליך המודרניזציה. גם בדברים הגדולים — כמו סגנון הכדורגל, הריצה, הלחץ, השחקנים הצעירים — וגם בדברים הקטנים. למשל, לבחור את יינס להמן לעמוד בשער בגלל שהוא, בניגוד לאוליבר קאהן, יכול היה לשחק בקו הגנה גבוה וידע למסור. אבל אני חושב שהשינוי הסופי התרחש במונדיאל 2010. אז כבר רוב השחקנים בנבחרת עברו באקדמיות. השחקנים היו שונים עם שמות חדשים ואחרוני הספקנים אמרו 'או.קיי, זה לא בולשיט, זה עובד טוב, אפילו טוב מאוד'".

כשאתה אומר שמות "חדשים', אתה מתכוון גם לשחקנים שהם בני מהגרים ונכדי מהגרים, כן?

"כן. בעבר בחורים כמו מסוט אוזיל, עם דרכון כפול, לא עניין אותם לשחק בגרמניה, והתפיסה היתה 'אם אתה לא רוצה לשחק בגרמניה ב־100%, אז אל תשחק אצלנו'. אני חושב שב־2002 כשנבחרת טורקיה הגיעה לחצי גמר המונדיאל עם 6–7 ילדי גרמניה בהרכב, הגיעו למסקנה שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להיות סנובים ושאנחנו צריכים לשכנע את השחקנים עם האזרחות הכפולה לשחק אצלנו. במקביל היו רפורמות מקיפות של הממשלה שאפשרו קבלת דרכון גרמני. חשוב לזכור, גרמניה תמיד היתה מדינת הגירה — מהמאה ה־19 הגיעו לגרמנים פולנים רבים בשביל לעבוד. באו אלינו טורקים, בוסנים, קרואטים, סלובנים — המון. אבל הכדורגל הגרמני לא תמיד היה פתוח עבורם. היום הוא כן ונבחרת גרמניה מרוויחה".

דחפו לאותו מקום

הוניגשטיין גר באנגליה ומסקר את הכדורגל האנגלי כבר הרבה שנים. הוא אף כתב את הספר Englischer Fussball: A German View of Our Beautiful Game שסוקר את "הבעיות" של הכדורגל האנגלי. האם הוא יודע לשים את האצבע על הסיבה מדוע מה שקרה בכדורגל הגרמני לא קורה בכדורגל האנגלי?

"הבעיה הגדולה של הכדורגל האנגלי הנה שהוא לא בבעלות האנגלים. בעלי הקבוצות לא אנגלים, המאמנים לא אנגלים, וההתאחדות חלשה מול הכוח הכלכלי של הפרמיירליג, שלא אכפת לה מהכדורגלן האנגלי. הם בעיקר מייבאים את הידע מחו"ל וכמעט ואין שחקנים לשעבר או אנשי מקצוע אנגלים בנקודות חשובות שמטמיעים את הידע בכדורגל האנגלי. גם אין לחץ על הקבוצות לשחק עם שחקנים מקומיים".

סייע לכדורגל הגרמני שהמועדונים היו בבעלות אוהדים?

"זה מאוד עזר. כי באופן בסיסי מאוד אתה חייב להיות פתוח ואתה צריך לשים לב לקהילה שלך ולנהל את המועדון לטובתה. זה גם אפשר להתגייס סביב הנבחרת ב־2006 כי כולם דחפו לאותו מקום. אולי זה היה קורה גם לכדורגל האנגלי אם אנגליה היתה זוכה באירוח המונדיאל ב־2018. אולי אז היתה תחושה שצריך לפתח יותר כדורגלנים אנגלים".

הכדורגל הישראלי רחוק מהגרמני, בגודל ובתשתיות, אבל האם יש לך המלצה אחת עבורנו?

"הדבר היחיד שרלבנטי זה איכות השחקנים שאתה מייצר. אז אתה צריך להתרכז בחינוך של הכדורגלנים ובחינוך של מי שמחנך את הכדורגלנים, כלומר המאמנים. כל השאר זה רעש. כל הדיבורים על זה שהשחקנים לא רוצים לשחק בנבחרת, לא פטריוטים, בלי מוטיבציה, שהם מקבלים יותר מדי כסף במועדונים — כל זה לא רלבנטי. זה דיבורי פאבים ופרשנים שלא מבינים דבר בכדורגל".