כמה שווה עבודתו של קומישינר?

לפני כחודש הסתיימה לה סאגת השכר של גיל שרון. מנכ"ל פלאפון בעבר היה מיועד להפוך למנכ"ל דסק"ש וביקש שכר מופלג של יותר מ־70 מיליון שקל לתקופה של חמש שנים. שרון לא היה צריך להיות מופתע במיוחד כשהחברה החליטה שלא לאשר את שכרו ולהיפרד ממנו בידידות, נוכח הביקורת הציבורית הרבה עליו אף שהוא הסכים בהמשך המשא ומתן לקיצוץ של כמה מיליונים. ועכשיו במילים של מדור ספורט: מנכ"ל אחד שהיה אמור לקבל עשרות מיליוני שקלים והסכים לקבל קצת פחות מיליוני שקלים, תמורת עבודה דמיונית שכמה שלא תסובבו אותה לא תבינו למה מקבלים תמורתה מיליוני שקלים, לא יקבל בסוף דבר מלבד פיצוי, שגם הוא בעל שבע ספרות. הסאגה הזו בעיקר האירה באור כהה את הסטנדרטים של תגמול בכירים בשוק ההון, ויש לקוות שהציבה תמרור אזהרה מספק להתנהלות עתידית.

סמכו על נשיא ארה"ב ברק אובמה שהוא מבין משהו בשוק חופשי ושכר בכירים. אפילו אם לא בדסק"ש. כשאובמה ישב לראיון לאחרונה עם כתב הספורט ביל סימונס, הרשה לעצמו האחרון — שבינו לבין רוג'ר גודל, קומישינר ה־NFL, יש איבה אמיתית ויוקדת — להתלוצץ עם אובמה שמסיים עוד שנה את כהונתו, ולהציע לו לרוץ למשרה של קומישינר באחת הליגות הגדולות בארה"ב. כשאובמה שמע כמה גודל מרוויח לעונה הוא התפלץ: "אני לא מאמין שקומישינר ליגת הפוטבול עושה 44 מיליון דולר לעונה". כדי לשים את זה בפרופורציה, אם גודל היה מרוויח אותו הסכום שעשה באותה העונה (2012, כולל בונוסים) כמנכ"ל חברה שנסחרת בוול סטריט, הוא היה בין 20 המנכ"לים הכי מרוויחים. פלא שאובמה הופתע?

ברק אובמה. "אני לא מאמין שקומישינר ליגת הפוטבול עושה 44 מיליון דולר לעונה". צילום: אם סי טי

מרוויח יותר מהשחקנים

123 מיליון דולר היה סיכום שכרו של גודל בשבע השנים הראשונות שלו בליגה (מונה לקראת עונת 2007). נכון לאותה התקופה היו בליגה רק חמישה שחקנים שהרוויחו יותר ממנו לאורך הקריירה שלהם (טום בריידי, האחים מאנינג, דרו בריס וג'וליוס פפרס), שנמשכה הרבה יותר משבע שנים. השכר הסופי של גודל, שרובו אגב מורכב מבונוסים, כמעט שולש ב־2011, אחרי שחתם על הסכם שכר חדש מול השחקנים ועל כמה חוזים מכניסים מאוד מול רשתות טלוויזיה.

גודל לא היחיד. ה־NFL משאירה אבק לליגות האחרות בארה"ב מבחינת אחוזי רייטינג והכנסות, אבל קומישינר של ליגת ספורט מקצוענית זה ג'וב נהדר. משתלם ביותר. באד זליג ודיוויד סטרן עשו עשרות מיליוני דולרים ב־MLB וב־NBA בהתאמה, עם שכר שלפי ההערכות נשק ל־20 מיליון דולר לעונה בשנים האחרונות שלהם בתפקיד. גארי בטמאן עשה קצת פחות ב־NHL לאורך השנים, אבל כבר הצליח לפי ההערכות לחצות את רף ה־10 מיליון דולר לעונה, וזה יופי של חבילה למישהו שמכהן בתפקיד מ־1993. מחליפיהם של זליג וסטרן, רוב מנפרד ואדם סילבר, כבר מרוויחים גם הם יותר מ־10 מיליון דולר בעונה. הקומישינר של ליגת ה־MLS, דון גארבר, מקבל יותר מ־3 מיליון דולר לעונה, בליגה שלא מתקרבת לפופולריות ולהיקפים של האחרות.

הקומישינר הממוצע? סוג של פקיד אפור שצמח מתוך המערכת, בוגר מינהל עסקים או עורך דין, הצטיין בה והתקדם לפסגה, מי אמר גם יהודי? רובם, אגב, כן. דיוויד סטרן כיהן בתפקיד 30 שנה לפני שהוחלף על ידי סגנו אדם סילבר ב־2014, ובטמאן גדל אצל סטרן ב־NBA לפני שעבר ב־1993 להיות הקומיש הראשון של ליגת ההוקי. גודל החל את הקריירה שלו ב־NFL כמתמחה בגיל 23, ועלה מהר בדרגות.

השאלה היא בעצם מה הפלא על השכר הזה? גודל, או מנפרד, בטמאן וסילבר, הם משרתיהם של 30 אדונים (32 במקרה של גודל). מיליארדרים. 30 בעלי קבוצות שמשלמים את שכרם. התמזל מזלם של ארבעתם לעלות לראש הפירמידה בעידן שבו הספורט עלה על המקפצה הכי גדולה האפשרית. בחשיפה, מיתוג, שיווק, אפשרויות טכנולוגיות, יכולות שחקנים, קידוש הסלבריטאיות. ארבע הליגות האלו הן המצליחות והעשירות והמתפתחות בעולם (לצד הפרמייר ליג האנגלית). ליגת ההוקי הכניסה ב־2014 כמעט 3.5 מיליארד דולר, ה־NBA הכניסה 5 מיליארד דולר, וליגות הבייסבול והפוטבול הרבה יותר (8 מיליארד דולר ו־11 מיליארד דולר בהתאמה). "ליגת ה־NFL היא הליגה המצליחה והליגה שמנוהלת הכי טוב בעולם", אמר הבעלים של אטלנטה פלקונס ארתור בלנק, כשנדרש להתייחס לשכר של גודל, "יש לרוג'ר חלק נכבד בכך, ליכולות המנהיגות שלו ולערך שהוא מביא. התגמול שלו משקף זאת".

. צילומים: בלומברג, אי פי איי ואיי פי

חולבים מקצועיים

גודל וחבריו הקומישינרים צריכים להיות מנהלי־על לכל דבר, המיטב של המיטב שיש לוול סטריט להציע, לפורצ'ן 500 או לכל רשימה יוקרתית אחרת. הם צריכים ניסיון רב ומקיף בניהול מו"מ ומשברים ובסגירת חוזי טלוויזיה, וכן הבנה ביחסי עבודה ובבריאות שחקנים. הם צריכים לדעת ליצור קשרים עם הממשל, לטפל בתביעות, להבין בחוק הפלילי וביחסי ציבור, למצוא מקורות הכנסה חדשים וניו מדיה, והכי חשוב — לדעת להתמודד עם הרצונות והמאוויים של אותם בעלי קבוצות, שלפעמים לא ירצו אותו הדבר. הכלכלן פרופ' אנדרו זימבאליסט מסמית קולג' התייחס לנושא, וטען שהיכולת האמיתית של קומישינר נמדדת ב"יכולתו לאחד למטרה משותפת 30 בעלים משווקים שונים לחלוטין, שווקים ענקיים וקטנים כאחד, שיכולים להסתכל יחד על מטרה משותפת במקום להתעסק איש איש בחצר האחורית שלו".

אבל אחרי כל האיכויות האלו הקומישינרים ייזכרו לפי יכולת החליבה שלהם את ענקיות הטלוויזיה שצמאות לזכויות שידור. הכסף שזורם בערוץ הזה גובר על כל יכולת לשבור שביתת שחקנים, להתנהל נכון מול התקשורת, להרגיז בעלים כזה או אחר פעם בכמה זמן, או להיות רך מדי עם שחקן שצולם מכה את ארוסתו או את בנו הפעוט. מארק קיובן, הבעלים של דאלאס מאבריקס והאדם האחרון שהיית מצפה שיימצא בצד של גודל, שנודע בעיקר באסונות יחסי הציבור שלו (מהטיפול העדין בשחקן ריי רייס שבאמת צולם מכה את ארוסתו ועד פרשת דיפלייטגייט וטום בריידי, שאם תרצו פירוט עליה פשוט תתקשרו למערכת כי אחרת אי אפשר), ניסה להסביר בראיון לפני כחודש למה בעלי הקבוצות כל כך ששים לפתוח את הכיס למראה גודל: "כבעלים, הוא בדיוק מה שאתה רוצה. מישהו שיעמוד בפרונט, יספוג את האש כשצריך, ייקח אחריות. הוא רואה רק את טובת המשחק והליגה לנגד עיניו, וזה תמיד מה שהוא מנסה לעשות". כשמבינים שגודל ברוב המקרים וההחלטות הוא פשוט שליח של 32 מיליארדרים שרק רוצים שהוא יעשה אותם מרוצים, לא פלא שהוא אדם כל כך שנוא ולא פלא שהוא גם מרוויח סכומים כאלה. זה הממתק, זה המחיר שלהם.

מאריסה מאייר. לא עובדת קשה יותר מקומישינר ממוצע אבל מרוויחה הרבה יותר צילום: בלומברג

לא מוגזם בכלל

האם זה מחיר מוגזם — 44 מיליון דולר לשנה, לעסק שמגלגל יותר מ־10 מיליארד דולר? צריך פשוט להביט למעלה, למנכ"לים בסדר הגודל הזה, לעסקים בהיקף המדובר. וכן, אפשר להשוות בין ה־NFL לחברה גדולה. הנה שלוש דוגמאות על הדרך: לס מונבס מרשת CBS הרוויח 57 מיליון דולר ב־2014 (כשהרשת רשמה הכנסות של 13 מיליארד דולר), מאריסה מאייר מיאהו לקחה הביתה 42 מיליון דולר באותה השנה (החברה הכניסה 4.5 מיליארד דולר), וסטיב מולנקוף מקוואלקום קיבל 60 מיליון דולר (החברה הכניסה 26 מיליארד דולר ב־2014).

אז לשאלה אם זה מוגזם יש תשובה: נראה שלא. הבעיה היחידה פה קשורה לתדמית. בדיוק כמו לשאול אם זה הוגן ששחקן בן 25 מרוויח 20 מיליון דולר לעונה כי הוא אתלט־על. תמיד נראה שקצת קשה להצדיק שכר אסטרונומי כזה בעולם היום, בטח כשהתפקיד כולל גם התחככות בלברון ג'יימס וסטפ קארי במשחק האולסטאר, הענקת עוד גביע לשחקן מצטיין כזה או אחר, או אפילו היכולת להעניש את השחקנים האלו, את הגלדיאטורים האלה — פעילות שבטח לא עושה רע לאגו. לנהל ספורט זה מקצוע? הרי זה מה שכולנו עושים מאז שאנחנו ילדים. זה בסך הכל חלומות בהקיץ. אז זה לא סתם עניין של 'אתה מקבל בדיוק כמו שמוכנים לשלם לך', אלא משהו ילדותי יותר — כי בניגוד לתפקיד של מולנקוף, מאייר או כל מנכ"ל גדול אחר של חברה גדולה אחרת, לא הרבה אנשים מתעוררים בבוקר ובטוחים שהם יכולים לעשות את מה שאתה עושה, רק הרבה יותר טוב.