פורץ הדרך הנשכח

ב־4 במאי 1949, לפני 67 שנה בדיוק, 31 אנשים איבדו את חייהם בהתרסקות מטוס פיאט G212 לתוך קיר של בניין רומי עתיק על גבעת הסופרגה בטורינו. על המטוס, שהתרסק לתוך הגבעה בגלל ערפל סמיך, היו שחקנים ואנשי הצוות המקצועי של טורינו — גרנדה טורינו — אחת הקבוצות הגדולות בהיסטוריה של הכדורגל האיטלקי.

ארנסט ארבשטיין (במרכז) עם שחקניו. דאג לרווחתם ולחוזי עתק צילום: The football pink

הקבוצה זכתה בחמש אליפויות רצופות תוך שהיא שוברת שיאי שערים והפרשי שערים, שיחקה כדורגל מרהיב ולא הפסידה באצטדיונה הביתי שש עונות רצופות. באליפות הראשונה זכתה טורינו בעונת 1942/43. בעונות שלאחר מכן לא שיחקה בגלל המלחמה, אך אחרי סיומה אותו שלד שחקנים זכה בארבע אליפויות רצופות (מ־1945/46 עד 1948/49, כאשר האליפות החמישית הובטחה ארבעה מחזורים לסיום העונה — אז קרה האסון אחרי משחק ידידות נגד בנפיקה בליסבון).

"לפני שקוברים אתכם, אני ממלא את חובתי ומברך אתכם על זכייתכם באליפות החמישית ברציפות", אמר אוטורינו באראסי, יו"ר ההתאחדות לכדורגל האיטלקית, בטקס האשכבה של הגיבורים. "אני אוודא שהילדים הצעירים שראו אתכם לאורך השנים ימשיכו ללמוד את הדרך שבה טיפלתם בכדור באמנות. אתם הייתם המאסטרים, ואני מקווה שהם ילמדו מכם את הנאמנות, את האהבה האמיתית שלכם לספורט ואת כל מה שהייתם".

ההשפעה של טורינו הזו על הכדורגל האיטלקי היתה עמוקה. בתקופות מסוימות עשרה שחקנים של טורינו היו בהרכב של נבחרת איטליה, כולל ולנטינו מאצולה — כוכב־העל.

גרנדה טורינו. עשרה מהשחקנים של טורינו היו שחקני הרכב בנבחרת איטליה צילום: The football pink

דנובה בטורינו

לפני שנות הקסם הללו נבנתה הקבוצה בצורה חדשנית שלא נראתה בעבר בכדורגל האיטלקי. ראף ואלונה, שחקן טורינו שהפך לשחקן קולנוע, הסביר את החדשנות של קבוצתו: "היו לנו חימום ומתיחות לפני כל אימון, עבדנו קשה כל אימון עם הכדור, לקחנו ויטמינים, התאמנו בבעיטות, היתה לנו חומה שהתאמנו מולה".

מי שאחראי לחידושים הללו, לבניית הקבוצה, להצגת הטקטיקה החדשנית — 4־2־4 בזמן שכמעט כל הליגה שיחקה בשיטת ה־WM — היה ארנו ארנסט ארבשטיין. ארנו, כמו כל חניכיו, נהרג באסון סופרגה. אך בעוד ארונות כל ההרוגים היו עטופים בדגלי איטליה, הארון שלו נעטף בדגל הונגריה, מדינה שגם בה התייחסו אליו כזר מעצם היותו יהודי.

בספרו "Erbstein: The triumph and tragedy of football’s forgotten pioneer" מספר דומיניק בליס את סיפורו של הגאון היהודי שתפקד כמאמן, מנהל טכני ומנג'ר של הקבוצה הגדולה בהיסטוריה של הכדורגל האיטלקי. קבוצה ששינתה את פני הסריה A וגם את פני הכדורגל האיטלקי, האירופי והעולמי.

ארבשטיין החדיר את משחק המסירות הקצרות, היישר מאסכולת דנובה, לתוך הכדורגל האיטלקי, בזמן שהכדורגל האיטלקי הלך לכיוון הקאטנצ'יו, והכדורגל המערב־אירופי נשלט על ידי האסכולה האנגלית של כדורים ארוכים.

ארבשטיין גם הציג שיטות אימון מודרניות, רשם פיתוחים טקטיים שעשורים אחריו אימצו אותן קבוצות ונבחרות ענק, ועשה הכל תוך שהוא עומד במגרש עם שחקניו, מביע עניין בחייהם וברווחתם ומהווה דוגמה אישית באימונים. הוא בנה את הקבוצה כסקאוט, עודד את הנשיא פרוצ'יו נובו להחתים את השחקנים על חוזים נדיבים והיה אחראי לגיבושם. את שיטתו של ארבשטיין כינו "השיטה", il sistema.

"טורינו של ארבשטיין השתמשה בשיטות ובתפיסות טקטיות בשנות הארבעים שרק כמה עשורים אחרי התחילו להשתמש בהן בכדורגל האירופי", אמר אמדו אמאדי, ששיחק עם שחקני טורינו בנבחרת איטליה. "הטורינו הזו של ארבשטיין הגיעה למסקנה שתפקיד על המגרש — חלוץ, קשר, מגן — זה לא משנה. כל אחד צריך לעבוד בתוך המסגרת הקבוצתית. הם היו יוצרים, עבודה בסימביוזה מוחלטת. כל אחד היה יכול למלא כל תפקיד. השיטה הזו היתה מודרנית וכל שחקן בקבוצה היה בעל יכולת טכנית גבוהה". "לטורינו היה מורה אלוהי", אמר אטורה פוריצ'לי, שחקן נבחרת איטליה. "ההונגרי היה אחד האנשים הללו שמחייך אליך וכובש אותך במבט ראשון. איש עם יכולות תקשורת אדירות. הוא הטמיע את השיטה שלו בדרך מאוד אישית. הוא היה סקאוט מצוין. הוא היה יוצא לחפש אחר אלופים ותמיד מצא אותם".

בלה גוטמן. חבר מהצבא

כדורגלן וסוחר

ארבשטיין נולד בבודפשט ב־1898 והחל את הקריירה שלו בקבוצה שנקראת BAK, שם שיחק במשך כעשור והגיע ממנה לנבחרת הונגריה. הוא לא היה מקצוען, ואת הכסף שלו עשה כסוחר בבורסה לאחר שלמד חינוך גופני באוניברסיטה. הוא גם שירת בצבא בזמן מלחמת העולם הראשונה, שאחריה שיחק גם באיטליה, בפיומה, אזור שכיום הוא קרואטיה.

ב־1924 היגר לארה"ב, שם שיחק בברוקלין וונדררס במשך שנתיים לצד חברו היהודי מהצבא, בלה גוטמן — שגם כן נהיה מאמן כדורגל מוביל ומשפיע על הכדורגל האירופי. באיטליה החל ארבשטיין את הקריירה שלו כמאמן בבארי מדרום איטליה, ואחר כך עבר בעוד כמה קבוצות מהדרום, כולל קאליירי. ארבשטיין עלה על המפה כאשר לקח את לוצ'זה מהסריה C לצמרת הסריה A בחמש שנים בלבד. ב־1938 הגיע לצפון, לטורינו.

הטיימינג היה נוראי מבחינתו של ארבשטיין. הדוצ'ה, בניטו מוסוליני, החליט לחוקק חוקי גזע, ותקנות רבות מנעו מיהודים להיות בעלי תפקידים במשרות ממשלתיות וציבוריות. ארבשטיין ומשפחתו התנצרו, אך החוקים היו נגד הגזע היהודי ומשפחתו נאלצה לעזוב להונגריה (אחרי שניסו לעבור ללא הצלחה להולנד). אף שלא היה רשום כבעל תפקיד רשמי בטורינו, ארבשטיין עבד בהונגריה כ"יבואן" של בדים איטלקיים. זה היה כיסוי לעבודתו כסקאוט ויועץ מקצועי לטורינו. בין השאר החתימו צעירים כגון מאצולה בזכות המלצתו.

במרץ 1944 פלשו הנאצים לבודפשט והחלו בהשמדה מהירה של היהודים ההונגרים. יותר מ־400 אלף יהודים נשלחו ב־150 רכבות לפולין, ומעטים הצליחו להסתתר. אשתו ושתי בנותיו של ארבשטיין (יולן, סוזנה ומרטה) הצליחו להסתתר אצל הכומר פל קלינדה, שלקח אותן למפעל שניהלה המעצבת ההונגריה גיטה מאלאסז. המפעל ייצר מדי צבא והנשים עבדו כתופרות. המטרה של קלינדה היתה להגן בכנסייה הקתולית על כמה שיותר נשים יהודיות בשטח השייך לוותיקן על פי החוק הבינלאומי. אך הסכנות היו רבות, ופשיטות של הבריונים הפאשיסטים ההונגרים היו שכיחות.

ארבשטיין, שתחילה הסתתר אצל חברים, החליט להסגיר את עצמו למחנה עבודה בבודפשט כדי לא להיתפס ולהישלח לפולין. במחנה גילה שהסמל שלו מהצבא היה הקאפו הראשי. השניים לא ראו זה את זה מ־1919, אבל הקאפו זיהה את ארנו וזכר אותו כחייל חרוץ וחביב על כולם. הוא שיתף פעולה עם ארבשטיין וסייע לו לשרוד במחנה ואף ליצור קשר טלפוני עם אשתו ובנותיו. הקשר הטלפוני סייע לארבשטיין להציל את משפחתו בעזרת קשריו הרבים עם האליטה התרבותית והפוליטית של בודפשט. בעזרתו של ראול ולנברג, הדיפלומט השבדי וחסיד אומות עולם, הצליח ארבשטיין למצוא מקלט למשפחתו, ובעזרת הקאפו ארבשטיין — וקבוצת חברים, שאחד מהם היה בלה גוטמן — הצליח לברוח מהמחנה. ארבשטיין בילה את שאר המלחמה במחבוא עד שהסובייטים כבשו את העיר.

 פסיכולוגיה וטקטיקה

למרות האירועים הטראומטיים הרבים, ארבשטיין חזר לטורינו, שם התמקד בעבודה והתמקצעות בכדורגל. בטורינו השתמש ארבשטיין במושגים חדשים לספורט כמו פסיכולוגיה ואימונים טקטיים. בסיוע ספריו של הפילוסוף וההיסטוריון ההולנדי, יוהאן הויזינחה, שעסק רבות בלימוד דרך משחק ואמנות פרגמטיים, יצר קבוצת כדורגל אסתטית אך יעילה. קבוצה היסטורית. אך ארבע שנים מתום המלחמה, ארבשטיין לא הצליח לרמות את המוות פעם נוספת.

טורינו הותירה מורשת מפוארת מלאה בשיאים ותארים. המורשת של ארבשטיין נחשפת יותר ויותר עם השנים. המקצועיות שלו, הירידה לפרטים הקטנים, הפתיחות לרעיונות חדשים והטמעתם בקבוצותיו — אלו הדברים שהיו ועדיין נשארו "כדורגל מודרני".