לא תישא את שם הג'ורדן לשווא

אומרים שג'נטלמנים לא מדברים על פוליטיקה או אלוהים, אבל יותר מדי אוהדי כדורסל ותיקים ממשיכים לטעון בביטחון שסטפן קארי, כוכב גולדן סטייט ווריורס, לא מתקרב ליכולותיו של הגדול מכולם, מייקל ג'ורדן. מי שחושב אחרת, הם מוסיפים, לא מבין כדורסל. אז אם כבר נגררנו לוויכוח, כדאי להזכיר למה אסור לדבר על הדברים שאסור לדבר עליהם.

סטפן קארי. לא צריך את מה שהיה לג'ורדן צילום: איי אף פי

כדור. סל

הכדורסל של שנות התשעים והכדורסל שמשחקים היום הם לא אותו משחק. כל מי שמצליח לראות מעבר לדפוסי המשחק שנטבעו בו כשהיה ילד, מבין שאולי הסל נשאר באותו הגובה שג'יימס נייסמית' תלה אותו לפני 125 שנה והכדור עדיין שוקל 624 גרם, אך מדובר במשחקים די שונים זה מזה.

ההשוואה בין הכדורסל של הניינטיז לכדורסל של היום דומה להשוואה בין הצבא של האימפריה הרומית לבין צבא ארה"ב כיום. לטעון שלג'ורדן היו יכולות חדירה ו־fadeaway יותר טובות משל קארי זה כמו לטעון שלצבא הרומי היתה פלוגת סוסים קטלנית שאין לצבא ארה"ב של ברק אובמה. המשחק השתנה, ומי שהבחין בשינוי הזה לא יעז לחלל את הקודש ולערב את מס' 23 בעניינים הארציים שלנו.

סט החוקים הרשמי של הכדורסל לא השתנה בצורה יוצאת דופן מאז העונה של 1954-55, שבה נכנס לתוקף שעון 24 השניות (שמגביל את זמן ההתקפה), אבל שיטת ה־Pace & Space שפותחה בעקבות המהפכה המדעית ב־NBA מתגמלת שחקנים שמייצרים איום מיידי על ההגנה, מכל מרחק, ובמיוחד מחוץ לקשת. כשקארי במגרש הוא לא נכנס לקרב חרבות עם ברברי שפלש לשטחי האימפריה הרומית ואין לו שום צורך ב־fadeaway קטלני מחצי מרחק, הוא פשוט מייצר איום בלתי נסבל מול כל קבוצה — עם טילי שיוט שלא דמיינו בתקופה ההיא.

בעונה הרגילה, ועד שנפצע בתחילת הפלייאוף, כל השחקנים ששיחקו מול הווריורס הפעילו 100% מאמץ לתפוס את 1.91 המטרים החמקמקים של קארי, שיכול לתפור שלשה מכל פינה במגרש. וכשכל הפאניקה הזאת התרחשה, הכוכבים האחרים של גולדן סטייט התפנו לזריקות טובות יותר. והנה, קארי ישב על הספסל וגולדן סטייט עדיין מתפקדת יפה, אמנם לא נגד היריבות ברמה הכי גבוהה, אבל היא עדיין מנצחת בצורה משכנעת. האם זה אומר שקארי הוא רק עוד סופרסטאר? יכול להיות שההשוואות לגדול מכולם אכן מעידות על חוסר הבנה בכדורסל?

מייקל ג'ורדן. נלחם בכלים אחרים צילום: אימג'בנק, Gettyimages

אז קודם כל, מומלץ לחוש אמפתיה (מהולה ברחמים) כלפי השומר שהופקד על קארי, שאין לו שנייה להסדיר נשימה ולחכות שהוא יתקרב לקשת השלוש. קארי מאיים על הסל כבר כשהוא עובר את החצי (או כמו שהשדר מייק ברין כינה את האזור: Curry's field). גם המנהיגות שלו היא לא המנהיגות של ג'ורדן או לברון ג'יימס הדומיננטיים שמטילים מורא כמעט על סביבתם. קארי מתאים יותר לכדורסל של היום — המנהיגות שלו פחות אגרסיבית, יותר חכמה והרבה יותר שמחה. אולי זו עוד סיבה להצלחה היחסית של הווריורס בלעדיו וליכולת של הקבוצה להתחבר גם בלי השחקן הכי משמעותי שלה. סוג המנהיגות של קארי נותן מקום לכל יתר הקבוצה.

בכל תקופה הכדורסל מציב חידות חדשות לשחקנים, למאמנים ולאוהדים. שחקן גדול הוא מי שמסוגל לנצנץ מבעד לחרכים שאף אחד לא זיהה לפניו. בתקופה של קארים עבדול ג'אבר "זריקת הוו" שלו היתה הקילר. בשנות התשעים המשחק תגמל פיזיות ואת היכולת לקלוע מחצי מרחק. היום פשוט "אי אפשר לפתור" את החידה של גולדן סטייט וקארי. ואת זה אומר גרג פופוביץ', מאמן סן אנטוניו ספרס, שראה משחק אחד או שניים בעידן ג'ורדן. בחלק מהמשחקים שלו מול הווריירס נראה שדווקא יש לו קצה חוט לפתרון החידה והלוואי שיהיו לנו עוד שבעה משחקי פלייאוף שבהם פופוביץ' יצטרך להוכיח את הפתרונות שמצא. בינתיים זה נראה כמו האטה משמעותית בקצב המשחק, דחיפה של הכדור לצבע והתאבדות הגנתית על קארי.

היחס שבין מס׳ הנקודות שקבוצה חטפה על כל 100 החזקות של היריבה (ציר ה-X), מול אחוזי הנצחונות שלה (ציר ה-Y).

סטטיסטיקת אלופים

אבות הניתוח הסטטיסטי המתקדם בכדורסל ניסו במשך שנים לשכנע את חובבי הכדורסל שלוח התוצאות המסורתי מטעה את כולנו. החבר דריל מורי ניסח את המסקנה מעט אחרת: "הרי יש מישהו שהמציא את הלוח המסורתי הזה (Box Score), ואני חושב שצריך לירות בו". הנוסחאות החדשות הראו שהלכנו שולל אחרי מה שהיה קל לספור (כמו ריבאונדים ונקודות) והתעלמנו מהרבה נתונים שיותר מורכב לחשב. לדוגמה, ממוצע הנקודות של קבוצה לא מלמד הרבה על היכולות ההתקפיות שלה. סקרמנטו קינגס קלעה בממוצע 107 נקודות למשחק במהלך העונה הסדירה, וסן אנטוניו, לעומתה, הצליחה לייצר רק 104 נקודות למשחק. המשך הבדיחה כבר ידוע. הספרס מתמודדים רציניים על האליפות (עם 84.4% ניצחונות). הקינגס, וזה כבר ברור מזמן, רואים את הפלייאוף בפיג'מה מהבית (39.7% ניצחונות).

כשבודקים את הנתונים של סן אנטוניו ושל הקינגס לפי מדדים של "יעילות", כל העסק מקבל היגיון. אם לוח המשחק המסורתי מציג לנו את מספר הנקודות שקבוצה קלעה בכל משחק, "היעילות ההתקפית" מודדת כמה נקודות קבוצה קלעה על כל 100 החזקות בכדור (possessions) ו"היעילות ההגנתית" מודדת כמה נקודות קבוצה ספגה על כל 100 החזקות בכדור של היריבה. היעילות ההתקפית של סן אנטוניו עמדה בסוף העונה הסדירה על 108.9 נקודות, והיעילות ההגנתית על 96.1 נקודות. הקבוצה של עומרי כספי, לעומתה, קלעה 103.7 נקודות על כל 100 החזקות בכדור וחטפה 106.4. ואכן, ההתאמה בין אחוז הניצחונות של קבוצה לבין היעילות שלה כמעט זהה.

היחס שבין מס׳ הנקודות שקבוצה קלעה על כל 100 החזקות (ציר ה-X), מול אחוזי הנצחונות (ציר ה-Y).

קארים, מייקל, קארי

גם כשמדברים על שחקנים לוח המשחק המסורתי לא חושף בפנינו את התמונה המלאה. כמו שראינו, את נוסחאות היעילות קל יחסית לבדוק כשמדובר בקבוצות. פשוט משווים את תוצאת הנוסחה לאחוזי הנצחונות של הקבוצה. כשמדובר בשחקנים לא תמיד ברור אם שחקן טוב בקבוצה אחת יצליח בקבוצה אחרת. לכן כדי לבדוק אם נוסחה מסוימת עובדת בצורה טובה, נפעיל אותה על תקופה היסטורית ארוכה יחסית. אם כל הגדולים לאורך ההיסטוריה מופיעים ברשימה שהנוסחה פלטה החוצה, סימן שכדאי להמשיך לעבוד איתה.

נוסחת ה־PER שהמציא ג'ון הולינגר (Player Efficiency Rating) למשל, מצליחה איפה שאחרות נכשלו. הנוסחה מחשבת את רמת היעילות של שחקן NBA עבור כל דקה (להבדיל מעבור כל משחק). בגדול, מדובר בסך כל התרומה החיובית של שחקן פחות ההשפעה השלילית שלו על המשחק. כשמשתמשים בנוסחה לאורך 30 השנים האחרונות אנחנו מוצאים בראש הרשימה את השמות הבאים: בעונת 1980-81 קארים הוביל את הליגה עם PER של 25.5 נקודות, בשנת האליפות הראשונה של שיקגו ג'ורדן דורג ראשון עם 31.6 נקודות, בשלוש עונות האליפות של הלייקרס שאקיל אוניל הוביל עם ממוצע של 30.2 נקודות PER, באליפות הראשונה של לברון התרומה שלו עמדה על 30.7 נקודות. וקארי? השנה ה־PER שלו עומד על 31.4 נקודות. בהחלט אחד מהגדולים בכל הזמנים. אבל גם לנוסחה הזו יש חסרונות גדולים, אחד מהם הוא חוסר היכולת להעריך תרומה הגנתית שלא באה לידי ביטוי בלוח התוצאות.

לברון. תורם פחות מקארי? צילום: טי.אן.אס

אסטרטגיה נוספת לבחון את התרומה של שחקן לקבוצה שלו היא נוסחת ה־Box Plus-Minus) BPM) שנמדדת עבור כל 100 החזקות ובהשוואה לשחקן הממוצע בליגה. הנוסחה תיקח את המספרים של ג׳ורדן, למשל, ותשווה אותם למצב היפותטי שבו השחקן הממוצע בליגה היה עולה למגרש עם הבולס במקומו. בשלוש האליפויות הראשונות של שיקגו ג'ורדן עמד על 9.6 נקודות BPM למשחק בעונה הרגילה. כלומר, ג'ורדן תרם 9.6 נקודות יותר מאשר השחקן הממוצע בליגה היה תורם לבולס. בעונה שעברה קארי סיים את העונה בדיוק עם אותו מספר (9.6) והשנה הוא עומד על 12.2 נקודות BPM, כשהבאים אחריו הם ראסל ווסטברוק (10.3) ולברון (8.8). גם הנתון הזה מאשש את האינטואיציות של דור האוהדים שלא זכה לקבל את התורה בהר סיני ומראה שקארי הוא בוודאי מהגדולים ביותר. גם מבחינת "אחוזי הקליעה האמיתיים" (True Shooting Percentage), נוסחה שמתחשבת בסוג הזריקה (עונשין, 3 נקודות או 2 נקודות), קארי עובר את מייקל שבעונה המדויקת ביותר מבחינתו קלע 60.6% (אמיתיים). קארי הוא קלע טוב יותר שסיים את העונה הרגילה עם 63.1%.

ישנן עוד אינספור נוסחאות, מורכבות יותר או פחות, שיכולות לתת לנו אינדיקציות על האיכות והיעילות של שחקנים היום ואת חלק מהן אנחנו יכולים גם לבחון על פי נתונים מהעבר. מה שבטוח הוא שמי שרוצה לחזות בהיסטוריה, שיקום לראות את קארי ושישתדל לא לזלזל בחיוך ובקלילות שלו.

גם אחרי שנחשב את כל המספרים ונחיל את כל הנוסחאות, קשה לקבוע שמייקל יותר טוב מקארי או להיפך. יש עוד כמה שנים טובות ולפחות כמה טבעות שמספר 30 בכחול־צהוב צריך לענוד לפני שיוכל להתמודד על התואר של ״אלוהים״, אבל נדמה שכדאי להתעורר מהתרדמה הדוגמטית. הרפורמציה כבר כאן, ויש סיכוי טוב שדווקא הדור שמפקפק בסיפורים על שליח האל רואה משהו נכון.

הכותב הוא דוקטורנט שחוקר את כניסת הטכנולוגיה ושיטות הניתוח הסטטיסטי ל־NBA, במסגרת התוכנית ללימודי מדע, טכנולוגיה וחברה באוניברסיטת בר־אילן