דרוש מנהיג: השבוע המכונן בספורט הישראלי

"חגיגות" הגביע של מכבי חיפה אתמול ממחישות את עומק הקרע בין הקהל לבין המועדון והבעלים, יעקב שחר - שירד אתמול מהבמה כשהוא זועם על קולות המחאה מהקהל. השחקנים בחרו להיעלם מהחגיגות ביחד עם הבוס. 

שלטי מחאה נגד יעקב שחר של אוהדי מכבי חיפה. לא מדובר בקומץ אלא באוהדים רבים שחשים ניתוק מהנהלת הקבוצה צילום: ראובן שורץ

נראה שהנתק לא קיים רק בין הקהל להנהלה אלא בתוך המועדון עצמו. חן עזרא אמר אתמול: "בתקופה שלא שיחקתי יענקלה וההנהלה לא באמת באו ודיברו איתי", יוסי בניון אמר: "ברגעים קשים שאתה רוצה לראות מי מחבק ותומך בך, כשזה לא קורה זה מאכזב".

הנתק הזה יכול להסביר גם את התוצאות על כר הדשא. שורש הבעיה הוא לא מקצועי או טקטי אלא טמון בהיעדר שיח, מחסור חמור בתקשורת פתוחה ובגובה העיניים. הכוח הגובר של הקהל בתקשורת המודרנית מייצר שני סגנונות הובלה לא אפקטיביים של הבעלים והעומדים בהנהגת הקבוצות - הפופוליסט, שאומר את מה שהקהל רוצה לשמוע אך בעצם מאבד את ה"אני מאמין" שלו, והלוחמני שקץ בדיונים ועסוק להלחם ב"קומץ" שלא סר למרותו אבל מתוסכל מכפיות הטובה של הקהל.

בניון. האוהדים לא סומכים עליו ולא אוהבים את התנהגותו צילום: גיל נחושתן

אפשר להניח שיעקב שחר מתוסכל זמן רב לאור ההשקעה שלו במועדון. העצוב הוא שחלק מהקהל חווה אותו כמחנך, בא מגישה פטרונית ולכן מתוסכל אף הוא.

אבל- יש גם עמדה מנהיגותית אחרת, כזו שמקיימת דיאלוג בגובה העיניים עם הקהל. שבאה עם קו וחזון אבל גם קשובה לאחר. זוהי המנהיגות של אלונה ברקת, שיודעת ששחקנים הם מקצוענים שצריכים להצדיק את השכר שלהם אבל גם חבר'ה צעירים שזקוקים מדי פעם לליטוף והכוונה. שיודעת לשים גבולות ברורים לקהל אבל גם מחבקת, באה מאהבה וזוכה באהבה רבה חזרה.

בין חיפה לבאר שבע מפרידים 200 ק"מ אבל השבוע הזה ממחיש שהמרחק בין סגנונות המנהיגות של הבעלים בקבוצות אלו רחוק הרבה יותר ומייצר מציאות כה שונה.

הכותב הנו יועץ ארגוני בספורט ובארגונים עסקיים ומוביל תכנית לפיתוח מנהלים ספורטיביים מטעם וינגייט