שמעון אמסלם: 8 דברים שלמדתי על הכדורסל הישראלי

שמעון אמסלם הוא הכדורסלן הישראלי הבולט ביותר שגדל, נולד והתחנך בדרום ישראל. הוא גדל בשדרות וכיום מנהל מפעל דפוס שבו עובדים רק תושבי העיר. בגיל 17, אחרי שכיכב בגמר גביע המדינה לנוער עם הפועל שער הנגב, קיבל הצעה מהפועל תל אביב, שם נהפך לסמל. הוא שיחק גם בהפועל חיפה, הפועל אילת ובני הרצליה. לאחר פרישתו בגיל 35 בעקבות כוויות שספג ממכל גז שהתפוצץ עליו במהלך טיול ג'יפים, עבד כפרשן, ניהל מקצועית את אליצור אשקלון. כיום הוא מנהל את מדור הספורט בדקאנט הסטודנטים של המכללה למינהל בראשון לציון ומסייע לספורטאים וספורטאיות מקצוענים רבים להשתלב במסגרת של לימודים אקדמיים במהלך הקריירה. בנוסף, פעיל אמסלם במסגרת ארגון שחקני הכדורסל בהסתדרות. אלו הדברים שלמד:

"בכדורסל הישראלי היום קבוצות כמעט ולא רצות ביחד מספיק כדי להפוך משפחה. אלו שיחזיקו תמיד יהיו למעלה, במיוחד אלו שיצליחו להריץ כמה שחקנים צעירים כמה שנים צילום: טל שחר

"כשהגעתי להפועל תל אביב, הייתי ילד משדרות והקבוצה היתה של מועצת הפועלים של פעם, כך שכדי לקחת ילד בשם אמסלם מהדרום, לעשות אותו קפטן ולהפוך אותו לסמל — הם היו צריכים לעשות כברת דרך מבחינתם, אך מעולם לא נתקלתי בסממנים של גזענות. היו בקבוצה מלא אשכנזים, הייתי שונה. תומר שטיינהאור, עמוס פרישמן, חיים זלוטיקמן, עזריאל קאליש ועוד כל מיני חבר'ה שגדלו לתוך האג'נדה התל־אביבית, הביצה התל־אביבית, אז להגיע מבחוץ, ועוד להפוך לסמל — זה היה מיוחד".

"היו לי הרבה מאמנים טובים. פיני גרשון, רלף קליין, אריק שיבק, אבל ישראל לב היה המאמן היחיד שהיה אומר לי, 'תעשה מה שאתה רוצה על המגרש'. הייתי גבוה וחזק אבל הוא לא שם אותי מתחת לסל. הובלתי כדור, זרקתי מבחוץ. הוא היה מנטור. לא הגביל אותי. 'אתה חופשי, קח את הזריקה'. כדורסל מתקדם. ככה הגענו להישגים. יהושע רוזין לא אימן אותי אבל הוא היה סמכות מקצועית. תמיד ידע מה להגיד. על רגל ציר, על בחירת זריקה, על דברים קטנים של כדורסל. וגם ראיתי איך הוא מתנהל מול הילדים, בנערים ובנוער. דמות כל כך מכובדת וחשובה במועדון".

"לקראת משחקים מול קווין מגי (כוכב מכבי תל אביב לשעבר) רלף קליין ואני ניתחנו אותו בווידיאו. רלף היה הראשון שניתח בווידיאו את היריבות. הוא היה יושב איתי ואומר לי, 'תראה שמעון, הוא לא מכדרר ביד שמאל, אף פעם... הוא לא עושה צעד וחצי. הוא הולך רק דרך כתף שמאל לזריקה... תמיד מתייצב עם שתי רגליים' וכו' וכו'. ככה הגעתי הרבה יותר מוכן להתמודדויות איתו. אנשים לא הבינו את זה בזמנו. פירקנו את המשחק לגורמים וזה נתן לנו יתרון גדול. פרוויס שורט, שהיה שחקן ב־NBA ובהפועל, לקח את זה לרמה אחרת. הוא גר בדיזנגוף והיה הולך לחנות וידיאו ליד הבית שלו. הוא קנה שני מקלטים והיה מקליט לכל שחקן שלנו וידיאו של השחקן שהוא הולך לשמור עליו במשחק".

"כשהייתי מגיע למשחקים ביד אליהו, פעמים רבות היו תשעה שחקנים זרים על המגרש/זרים אמריקאים שהתאזרחו ואני. הייתי בא מהבסיס, מוריד את המדים בחדר ההלבשה, לובש את הבגדים של הפועל, עולה לחימום ואז 10,000 צופים מקללים רק אותי. ואת השופטים. זה היה שבר בעיניי. להיות חייל, שמייצג את המדינה, להיות ישראלי על המגרש, כזה שחולם לעשות את זה בגדול. תבין, כשקיבלתי טלפון לבוא להתאמן עם הנבחרת, היו לי צמרמורות בכל הגוף. ואז, להגיע למכה של הכדורסל בארץ ולקבל קללות, כשאני הישראלי היחיד על המגרש?".

"מה שקרה זה שהגעתי יום אחד הביתה ומצאתי את אשתי בוכה בסלון. 'אתה לא מאמין מה עשו לך בעיתון'. אמרתי לה, 'חגית, מחר־מחרתיים שוכחים מזה — עוברים הלאה'. אבל היא לא היתה מוכנה. היא לא גמרה את המשפט וטלפון מעורך הדין שלי. 'שמעון, אני לא עובר לסדר היום'. בתכל'ס, גררו אותי לכל הסיפור הזה... אבל כל הכתבה הזו על ספורטאים הומואים, ואולימפיאדת ההומואים וכו', ואני לא מוזכר בה. אני קוריוז לכותרת. וזה בתקופה שכשאני הולך ברחוב, יורקים עליי. קוראים לי 'זבל', 'יא הומו', כאלה. תא הדואר שלי כל היום מלא ביריקות, פינצ'רו לי את האוטו, מה לא. לתוך כל זה נכנסה הכותרת הזו... בתוך המגרש לא היתה לי בעיה עם הקללות. הבעיה היתה מחוץ למגרש. אני יושב בבית קפה עם אשתי, ואז מישהו עוצר את האוטו וצורח לי, 'אמסלם ההומו! יא זבל'. ונוסע. זו היתה תקופה נוראית. כולם אהדו את מכבי תל אביב, ונורא העציב אותי מה שזה עשה מעבר לדרבי מכבי־הפועל. להגיע לגליל עליון למשחק ולראות שם אבא עם הילד שלו וצועק עליי 'אמסלם יא הומו, יא זבל, יא הומו'. אלו דברים שהיו הורגים אותי. הילדים הקטנים שנחשפו לזה. אלו הדברים שהכי פגעו בי. לא חשבתי שאראה דברים כאלה מחוץ לתל אביב. הייתי מגיע לשחק בדרום, היו שרים 'אמסלם ההומו, אמסלם הבן זונה', לא ידעו משהו אחר. זה היה גלגל — שהייתי חייב לעשות משהו עם זה. ומאז התביעה יותר נזהרו. אני יודע שלומדים את זה בפקולטות למשפטים, אבל בגלל זה עזבתי את תל אביב. לא יכולתי יותר. התביעה הזו היתה חייבת לבוא. לא יכולתי להכיל. כזוג, כמשפחה, בכלל. זה היה נורא".

"בהפועל תל אביב הגדולה חדר הלבשה היה הסוד. היינו חברים. היינו משפחה. מסיימים אימון, הולכים לאכול ביחד. מי שלא הגיע לאימון, היינו לוקחים פיצה אליו הביתה. זה הסוד. הבאנו את זה מחדר הלבשה למגרש. בכלל, בכל דבר, בעסקים, בספורט, בכדורסל — מנצחים בזכות החיבור, החברות. אם זה לא שם — זה לא יקרה, אתה לא תצליח. אלו שמצליחים, גם היום, זה בגלל חדר הלבשה חזק. והבעיה במכבי כדורסל זה שאתה יודע שהשחקנים שם לא סופרים זה את זה או את המאמן. בטיים אאוט הראשון של ארז אדלשטיין במכבי תל אביב ראית מה הבעיה שם. סוני ווימס אומר לאנדרו גאודלוק, 'Now, it's me and you'. כבר הבנת שזה הולך לשום מקום".

"אני לא הייתי שחקן של סטטיסטיקה. מעולם בקריירה לא ניגשתי למזכירות בסוף משחק לראות מה הסטטסטיקה שלי. היו שחקנים ששיחקו איתי שהיו יודעים כמה הם קלעו, כמה זה שהם שמרו עליו קלע, כמה אסיסטים הם נתנו, כמה ההוא שהם שמרו עליו איבד כדורים בגלל שהם היו באזור, יגידו לך הכל. לי אף פעם לא היה מושג. כלום. עולה, נותן הכל, מסיים משחק, מרגיש נקי. רדיפה אחר הסטטיסטיקה האישית — זה הורס את הכדורסל, זה הורס את חדר ההלבשה. כשאתה מגיע מראש למערכת שלא כולם מכוונים לאותו מקום, שכל אחד לוקח לכיוון שלו — חדר ההלבשה לא יכול להיות בריא. אם מישהו רודף אחרי הסטטיסטיקה האישית בחדר הלבשה בריא, הוא היה חוטף פצצות באימונים. אין דבר כזה לפגוע בקבוצה בשביל שאתה תצליח".

שמעון אמסלם. תפתחו את עצמכם, לכו ללמוד, תעזרו לעצמכם". צילום: עמית שעל

"בכדורסל הישראלי היום קבוצות כמעט ולא רצות ביחד מספיק כדי להפוך משפחה. אלו שיחזיקו תמיד יהיו למעלה, במיוחד אלו שיצליחו להריץ כמה שחקנים צעירים כמה שנים. כשאתה מתכנן כמה שנים קדימה — זה עובד. גם לשחקנים זה חשוב. יש כמה שחקנים שעשו כסף גדול בקריירה ובסופה יוצאים לחיים במצב טוב. ויש כאלו שהרוויחו 8,000 שקל בחודש. וגם אם ישחקו עד גיל 45 לא יצליחו לרכוש דירה. ואז הם יוצאים ומתחילים להיכנס לשוק העבודה ופתאום הם בפיגור אדיר מול כולם. כי אתה בגיל 21 יוצא מהצבא ומצטרף לקבוצת כדורסל, וכשאתה פורש — בגיל 32, ,33 34 — לחבר'ה בגילך יש יתרון עליך של עשר שנים בשוק העבודה. אתה לא יודע כלום. אתה תקוע. כל שנה בין 30 ל-40 סטודנטים ספורטאים נרשמים אצלי במכללה למינהל, ואני מסייע להם להבין — חוזה ב־NBA או חוזה בריאל מדריד לא יהיה לכם, אז נצלו את הזמן שיש לכם ותשקיעו בלימודים, שיהיה לכם משהו ליום שאחרי. מתאמנים 4–5 שעות ביום? סבבה, תשקיעו בלימודים בשאר היום. שלא תעמדו בפני שוקת שבורה בסוף הקריירה. זה גם מסייע לך למצוא חברויות אחרות, אנשים אחרים מחוץ למשחק. כי אפשר לפתוח בית קפה עם החבר שלך לחדר הלבשה, אבל בינינו זה לא יעבוד. לשניכם אין מושג מה לעשות. תפתחו את עצמכם, לכו ללמוד, תעזרו לעצמכם".