יעילות ודומיננטיות היסטוריות אך עם חשש לעובש קל
הפערים בין ליברפול לשאר הקבוצות לא יכולים להיות גדולים יותר בעונה הבאה. אבל האם ליברפול תצליח להישאר מכתיבת הקצב בעונה הבאה? זו כנראה פחות שאלה של כדורגל ויותר שאלה לפסיכולוגים
בכתבה אפית, ארוכה ומקיפה של באת'לטיק, מביא אוליבר קיי את הסיפורים הקטנים מההיסטוריה של ליברפול, שמסבירים איך קרה שמועדון הפאר הזה לא זכה באליפות אנגליה במשך 30 שנה.
קראו עוד בכלכליסט:
- האליפות של ליברפול הושגה בזכות הבעלים
- הקבוצה היעילה ביותר בשוק העברות: ליברפול
- ליברפול הקבוצה זוכה באליפות, ליברפול העיר פושטת רגל
בחלק הראשון של הכתבה מתאר קיי את הסיטואציה המורכבת שהמועדון היה שרוי בה לאחר הזכייה באליפות ה-18, בשנת 1990. בעונה שאחרי האליפות, המנג'ר קני דלגליש התפטר מתפקידו בגלל שהרגיש שהוא כבר לא יכול לשאת יותר את האחריות לליברפול הקבוצה - והעיר. דלגליש היה מבקר קבוע אצל משפחות הקורבנות של אסון הילסבורו ב-1989 והמעמסה הרגשית כבר היתה כבדה לו מדי. כשהוא עזב, התחילו בליברפול לחפש אחר מנג'ר חדש מאותה תבנית מוצלחת של דלגליש.
במשך 30 שנה בנו בליברפול על תרבות "הבוט רום" שביל שאנקלי הנחיל במועדון. מאמנים גדלו בתוך המערכת, שהאמינה כולה בכדורגל מסוג מסוים, אימונים מסוג מסוים וגיבוש חברתי מסוג מסוים ובליברפול לא ראו שום סיבה לשנות את הנוסחה המוצלחת הזו. אז אחרי שדלגליש פוטר המנהלים התחילו לראיין שחקנים ומאמנים בתוך המועדון.
בוואקום שבין קני דלגליש למחליפו, אלן האנסן, בלמה הסקוטי של הקבוצה, נכנס לחדר ההלבשה והכריז בפני השחקנים: "אוקיי, יש לי חדשות עבורכם. אני קיבלתי את תפקיד המנג'ר... דברים הולכים להשתנות מעכשיו. אתם הולכים להפסיק ללכת לפאבים אחרי משחקים. זהו, נגמרו הימים האלה. בלי אוכל משמין ובימי ראשון אתם מגיעים מוקדם בבוקר לאימוני וידאו. נתראה באימון".
לפי קיי, האנסן יצא מהדלת והותיר חדר הלבשה בהלם. "מי הוא חושב שהוא בכלל?!" תהה איאן ראש, החלוץ של הקבוצה. "הוא יגיד לנו מתי אנחנו יכולים לשתות או לא?!". הכעס בחדר ההלבשה היה אותנטי אבל פחות משתי דקות עברו והאנסן ושב נכנס בדלת. "באמת, רק צחקתי" אמר ואז הכריז: "אני פורש. בהצלחה לכולכם!".
תחושת ההקלה בחדר ההלבשה היתה קצרה.
מספר שבועות לאחר מכן גראהם סונס, לשעבר אגדה בקישור של ליברפול, התפטר מתפקידו כמאמן גלזגו ריינג'רס וחתם על חוזה ארוך טווח בליברפול. הוא נכנס לחדר ההלבשה ופשוט חזר על דבריו של האנסן. הפעם בלי הצחוקים בסוף.
הסגל היה וותיק. רוב שחקני הקבוצה היו מעל גיל 28, כוכבים גדולים היו בני 30 פלוס וגראהם סונס פשוט "נכנס" בהם: הוא אסר על השחקן "זמן גיבוש" - כלומר לשבת ביחד בפאב אחרי משחק ולשתות בירה. הם לא עצרו יותר לפיש אנד צ'יפס אחרי משחקים. הוא ניסה להציג לקבוצה גישה מקצועית יותר, שכללה יותר אימוני כושר וגם ריצות ארוכות על הכביש. הוא אפילו אסר עליהם לאכול סטייקים אחרי כל ניצחון. "אבל אכלנו סטייק אחרי כל ניצחון וזכינו בדאבל" הסבירו השחקנים לסונס. זה לא הזיז לו. המאמן היה נחוש לעשות מהפכה. הוא מכר שחקנים שלא היה צריך למכור והשאיר שחקנים שלא כל כך רצו להישאר. הוא העביד אותם קשה מדי ושחקנים של ליברפול נפצעו בקצב מדאיג.
קני דלגליש. לא יכל יותר לשאת במעמסה צילום: איי אף פי
הקבוצה שהיתה מורכבת מאלופים היתה שבעה, מבוגרת, עייפה ופצועה. הקריסה היתה בלתי נמנעת. ב-1992, השנה הראשונה של הפרמיירליג, שנתיים אחרי האליפות ה-18 של המועדון, ליברפול סיימה 10 נקודות מעל הקו האדום. סונס עזב, רוי אוונס - אישיות מופנמת מהבוט רום - קיבל את תפקיד המנג'ר וניסה לחזור ל"ימים ההם" בנחמדות האופיינית לו. זה לא עבד. בזמן שבפרמיירליג היריבות כבר אימצו גישות חדשות לכושר, תזונה וסגנון, בליברפול של אוונס התאמנו והתנהלו כמו קבוצה מהאייטיז. ליברפול דעכה מול תחרות מוגברת ולמרות הבלחות מדי כמה עונות, התרבות במועדון הכתיבה בינוניות. הלחץ "לשבור את הבצורת" נהפך ליותר ויותר כבד מדי עונה.
קבוצה היסטורית ודומיננטית
30 שנה כואבות עברו ואז הגיעו יורגן קלופ, ששינה את התרבות והוביל את ליברפול לאליפות היסטורית, שיכולה להפוך לעוד יותר היסטורית ודומיננטית: הקבוצה זכתה באליפות שבעה משחקים לסיום העונה - האליפות "המהירה" ביותר מבחינת מחזורי ליגה (השיא הקודם היה אליפות חמישה מחזורים לסיום). חניכיו של קלופ עוד יכולים לשבור את שיא הנקודות של הפרמיירליג (100) וגם של חמש הליגות הבכירות (102); הם שברו את שיא ניצחונות הבית הרצופים בפרמיירליג (23) ויכולים להיות הקבוצה הראשונה מהמאה ה-19 שמנצחת את כל משחקי הבית שלהם בעונה; הם יכולים לשבור את שיא הפער הכי גדול מהמקום השני (19 - ליברפול כרגע עם פער של 23), ואת שיא הניצחונות בעונה (יש להם 28 והשיא הוא 32). הם גם עשו משהו לראשונה ב-127 שנות מועדון: ניצחו כל קבוצה בעונת ליגה.
ואז הגיע יורגן קלופ. המאמן הגרמני שהוביל את ליברפול לאליפות המיוחלת צילום: Sportphoto/DPA/ABACA
על פניו - הפער בין ליברפול לכל הקבוצות האחרות נראה בלתי ניתן לסגירה ואין סיבה בולטת לעין שאיזשהי קבוצה תצליח לסגור את הפער העצום הזה בעונה הבאה.
הדומיננטיות של ליברפול היתה מוחלטת, יעילה, מרהיבה ועדיין, כפי שיוהן קרויף היה אומר: "הקבוצה שהכי צריכה להתחזק זו הקבוצה שזכתה באליפות". הרציונל של קרויף: קשה מאוד לשמור על מתח גבוה שהוביל לאליפות. שחקנים חדשים מביאים את האנרגיות הללו לקבוצה מבחוץ ולכן חשוב להתחדש עם רכש חדש. הסכנה לאלופה היא תחושת שובע בסגל. "התמודדות עם שאננות היא ההתמודדות הכי קשה והכי חשובה בקבוצה אלופה", לפי אלכס פרגוסון, המנג'ר היחיד בפרמיירליג שהצליח לזכות בשלוש אליפויות רצופות.
ליברפול של יורגן קלופ היא "חיה" טיפה שונה מאלופות קודמות. לקח לארגון וליורגן קלופ חמש שנים לבנות את הקבוצה הזו שהיתה צריכה לזכות באליפות בעונה שעברה (הקבוצה הראשונה בהיסטוריה שהפסידה רק משחק אחד ולא זכתה באליפות), לא עשתה רכש משמעותי בקיץ והצליחה לשמור על המתח והתשוקה כדי לזכות באליפות השנה בצורה היעילה ביותר (מבחינת נקודות למשחק) מבין כל הקבוצות בחמש הליגות הבכירות מאז 1997. וזה, כנראה, הולך להיות מאתגר לשמר את האנרגיות הללו בשנה הבאה.
קשה לראות איך ליברפול "מנצחת את הקיץ" הקרוב. כבר בדצמבר דיברו על כך שהקבוצה המצוינת הזו צריכה להתחדש אבל ייתכן מאוד שבקיץ הקרוב, בגלל משבר הקורונה, הקבוצה לא תצליח לרכוש שחקנים חדשים משמעותיים. זה אומר שבמשך שנתיים לא חידשו את הקבוצה ואת הרכבה וזה גם אומר שייתכן ש"סימני עובש" יופיעו בסגל בשנה הבאה.
האם העובש הזה אומר שקבוצות האחרות יצליחו לסגור את הפערים בעונה הבאה? האם התחרות תשתפר עם הרבה יותר כסף והתנהלות שיעתיקו מליברפול עצמה? מנצ'סטר סיטי, מנצ'סטר יונייטד וצ'לסי יעשו מאמצים כבירים לסגור את הפערים. ייתכן שגם אברטון, ארסנל וטוטנהאם יהיו חזקות יותר ואולי ניוקאסל - עם כסף סעודי - תהפוך את הפסגה ליותר מעניינת וצפופה. דברים משתנים מהר. בליברפול יודעים זאת.
קשה לראות איך הפערים בין ליברפול לשאר הקבוצות יגדלו בעונה הבאה. ועדיין, גם ללא שינויים, ובהנחה שתהיה דעיכה קטנה ביכולות, ליברפול עדיין אמורה להיות הקבוצה הטובה ביותר באנגליה. אז, האם תצליח להישאר מכתיבת הקצב בעונה הבאה? זו כנראה פחות שאלה של כדורגל ויותר שאלה לפסיכולוגים.
