החולצה הכבדה בעולם
בעונה הבאה, ולראשונה בתולדות המועדון, ישחקו שחקני ברצלונה כשלגופם מדים בצבעי ה"סניירה" (Senyera), דגלו האדום-צהוב של חבל קטאלוניה. אם זה נשמע לכם כמו עוד איזה גימיק עיצובי, אתם טועים. יש לזה משמעויות כבדות
לבשורה שהגיעה לאחרונה ממחלקת העיצוב של ברצלונה (כלומר של נייקי, ספונסרית הלבוש של המועדון), יש משמעות שחורגת הרבה מעבר לצו האופנה: בעונה הבאה, ולראשונה בתולדות המועדון, ישחקו שחקני ברצלונה כשלגופם מדים בצבעי ה"סניירה" (Senyera), דגלו האדום-צהוב של חבל קטאלוניה.
- תשכחו ממסי ורונלדו: מיהם הכדורגלנים בעלי המשכורות הגבוהות בעולם?
- מנצ'סטר יונייטד צפויה "לסחוט" את נייקי
- ליגת האלופות של ריאל מדריד?
אם זה נשמע לכם כמו עוד איזה גימיק עיצובי, אתם טועים, כי במדינה מורכבת כמו ספרד ובמחוז סוער כמו קטלוניה גם חולצת כדורגל תמימה יכולה להיות סמל לאומי טעון משמעויות. תזכורת לכך הבאנו כאן לפני חודשים אחדים כשסיפרנו על הגרסה ה"רפובליקנית" של חולצת נבחרת ספרד, חולצה שהפכה ללהיט בקרב מי שאוהדים את "לה-רוחה", אבל מתנגדים למבנה השלטוני של המדינה (מונרכיה שמדריד במרכזה וכו').
אבל הנקודה כאן היא לא התוכן הלאומי שמולבש על החולצה של בארסה (שתהיה אגב החולצה השנייה. הראשונה תמשיך להיות בצבעי הבלאוגראנה, כחול-בורדו, של המועדון). אחרי הכל, החיבור בין כדורגל ללאומיות הולך בספרד אחורה עד לימיו של פרנקו והוא קיים גם במקומות רבים אחרים בעולם. הנקודה כאן היא כמות התכנים והערכים הסותרים שנדחסים בעידן שלנו לתוך חולצה מסכנה אחת – עובדה שנכונה לא רק לבארסה, אבל הופכת במקרה שלה, בגלל הפופולאריות וההיסטוריה של המועדון, למעניינת במיוחד.
הפגנות בספרד. זמן ללאומיות הקטלאנית להרים ראש? צילום: אי פי אי
קפיטליזם ולאומיות ב-62 יורו
בואו נעשה קצת סדר: מצד אחד ישנם צבעי החולצה, שמצביעים על ההשתייכות שלה – לעיר ולמועדון, והחל מהשנה הבאה גם לקטלוניה (אגב, הסמל של בארסה כולל גם ככה את צבעי ה"סניירה" וכך גם סרט הקפטן). מצד שני ישנו כיתוב הפרסומת, שבמקרה של בארסה הוא פיקנטי במיוחד, כי הוא לא שייך ל"סתם" חברה מסחרית, אלא הוא הסמל של קרן קטאר , תולדה של הסכם שמכניס לבארסה יותר מ-30 מיליון יורו בשנה. זה לא נגמר כאן, כי הלוגו של קרן קטאר דחק לאחורי החולצה את הסמל של יוניצ"ף, קרן האו"ם למען ילדים, שבבארסה כל כך אוהבים להתהדר בשיתוף הפעולה איתה.
בנוסף, גם העיצוב עצמו רחוק מלהיות עניין תמים. חברות הלבשת הספורט הגדולות, ובראשן נייקי ואדידס, מוציאות מיליוני דולרים על עיצוב התלבושת ועל הכנסת חידושים טכנולוגיים משונים (בד נושם וכו'), והן דואגות ליחצ"ן לעייפה מדי שנה את ההשקה של כל גרסה חדשה ו"משופרת".
אגב, אחד הדברים הכי מעצבנים בהקשר הזה הוא כמות הווריאציות של החולצות – בית וחוץ, ארוכה וקצרה וכו - שמתחלפות מדי שנה במטרה לסחוט עוד ועוד כסף מהאוהדים, ובעיקר מהורים לילדים (השנה בארסה מצטיינת פעם נוספת עם תלבושת חוץ מזעזעת בגווני קרטיב זרחני). אפילו עמנואל אדביור, אחד שנאמנות למועדון היא לא מתכונות האופי הבולטות שלו, הודיע השבוע כי יחזיר כסף לאוהדים שרכשו את החולצה מס' 25 שלו, לאחר שקיבל בטוטנהאם את הספרה 10.
בשורה התחתונה, מי שיבחר ללבוש את החולצה החדשה של ברצלונה ישים על עצמו כמעט מבלי משים סמלים של הקבוצה, של קטלוניה, של קטאר ושל ארגון סיוע לילדים, והכל במחיר מציאה של 62 יורו, שאמורים לזרום בסופו של דבר לקופה הנפוחה של המועדון. לאומיות, קפיטליזם ופילנתרופיה בחבילה אחת. מה לאוהד הפשוט ולכל זה?
ואחרי כל הבלגאן - שמייצג יפה את המתח בין גלובליזציה ללוקליזציה, בין קפיטליזם למסורת - צריך לזכור שחולצה יכולה לשמש גם כלי לקירוב האוהדים ולחיזוק תחושת השייכות שלהם, גם אם הוא עצמו לא חף מאינטרסים כלכליים. בארגנטינה לדוגמה, יש קבוצות שבהן האוהדים מוזמנים לבחור בעצמם את העיצוב של החולצה, ובקבוצות אחרות (פארמה למשל) רוקמים על החולצות את השמות של המנויים. בקיצור, גם למועדונים אסור לשכוח שחוץ מלהיות מרצ'נדייז עמוס אינטרסים, כלכליים ולאומיים, חולצה היא גם חלק מהכיף שבסתם להיות אוהד כדורגל וכדאי לשמור עליה ככזו.
