האתגר האולימפי המוסרי: עם החלומות מגיעה האחריות

אני עדיין שומר את התיקייה מ"מפגש היבשות‭,"‬ את עלון הפרסום מפסטיבל "לילות הבלוז של טורקיה" שהתקיים באיסטנבול, ומחזיקי מפתחות מערים רבות עם תמונות של גשרים. אני זוכר איך דזמונד טוטו הפעיל את קסמו האישי לטובת קייפטאון כמארחת האולימפית הבאה, בעוד להקות של צעירים מצודדים ניסו לפתות אותנו לבחור באוסאקה או בפריז, או ב"עיר הבינלאומית הגדולה הבאה" - אטלנטה.

אחרי סיקור שש אולימפיאדות עבור "הטיים‭,"‬ הבנתי שהתחרות האמיתית לא נערכת על המסלול או בבריכה, אלא מאחורי הקלעים, כאשר המון לוביסטים נלהבים מזמינים אנשים למיליון ארוחות צהריים, כדי לנסות להפוך מתישהו בעתיד את העיר שעבורה הם פועלים למארחת המשחקים.

הדבר דומה לגרסה גלובלית יקרה של הניסיונות להתקבל לאוניברסיטה יוקרתית, או לפחות לפרק של "מי יתחתן עם מולטי מיליונר‭."?‬ ברגע שהסכמת להודות שזה מה שאתה רוצה,

האיצטדיון האולימפי (קן הציפור) בבייג'ינג צילום: בלומברג

אתה תסכן את כל מה שיש לך (מונטריאול סיימה לשלם עבור המשחקים של 1976 רק ב‭(2006-‬ בתקווה לזכות בפרס שיציב אותך לעד על המפה הכלכלית והגיאופוליטית.

הפקת המשחקים כוללת אירוח צוותי טלוויזיה מ‭200-‬ ארצות כמעט, 100 אלף אנשי ביטחון ומספר מתנדבים הגדול פי שלושה ממספר תושבי מונקו. וכל זה רק בשביל להוכיח שאתה שחקן ברמה עולמית.

ולמרות הכל, הסיסמה שלעולם לא תשמע באולימפיאדה היא שעם החלומות באה גם אחריות. השגיאה שעשה הוועד האולימפי הבינלאומי, שהציע לאדולף היטלר לארח את משחקי הקיץ בברלין ב‭,1936-‬ עדיין לא נשכחה. נוסף על כך, בכפר הגלובלי הטיפול של כל עיר בבעיותיה המקומיות נהפך לפתע לעניין של כל העולם.

הפינוי של כ‭3-‬ מיליון מתושבי העיר, כמו שעשו בבייג'ינג, והוצאת 200 מיליארד דולר על שיפוץ העיר (יותר מפי 300 ממה שהוציאו על טיפולי בריאות במחוזות הכפריים בסין ב‭(2006-‬ מעוררים שאלות קשות באשר ללגיטימיות המרדף אחרי הכרה חברתית וספורטיבית.

התקווה בכל משחקים אולימפיים היא שהעיר המארחת תלמד שאם היא להוטה להופיע על מסכי הטלוויזיה בעולם, עליה לעמוד בתנאי המינימום שקבע הוועד האולימפי. ביפן, שבה אני מתגורר, ובסיאול, שאת משחקי הקיץ שאירחה סיקרתי, אולימפיאדות שנערכו מזמן עדיין ננצרות כרגעים היסטוריים, גם אחרי שהמדינות המארחות קיבלו אחריות על מעמדן החדש בין המדינות המובילות בעולם.

בייג'ינג, עם הספונסרים הכבדים שלה וצוותי הטלוויזיה, תהיה להוטה לספק לנו מה שאנחנו רוצים לראות: מעשי גבורה של אתלטים שירוממו את לבנו. אבל אלו יהיו רק 16 ימים בהיסטוריה של מדינה החושבת במונחים של שושלות. מה שיקרה אחר כך חשוב הרבה יותר ל‭1.3-‬ מיליארד אזרחיה.

סין תצטרך להוכיח שהיא יכולה להתייחס לאנשים מ‭55-‬ קבוצות המיעוטים האתניים שחיים בה בדרך הוגנת ושוויונית, כמו שהיא נוהגת באנשים מהקבוצה האתנית הגדולה ביותר - החאן. היא תצטרך להוכיח לעולם המתבונן בה שהיא לא חושבת רק על סטטיסטיקות מרשימות ושטחיות, אלא גם על הדברים הלא מוחשיים - חירות, אושר וצדק.

מה שצריך לעמוד למבחן הוא הנכונות של הסינים לשחק בשנים הבאות לפי הכללים של שאר העולם, והנכונות שלנו לכפות את החוקים הללו גם על החברה העקשנית ביותר בקהילה שלנו.