בחירות בארה"ב: העוני נבלם, אך פערי המעמדות רק העמיקו

הרציונל מאחורי החשיבות דווקא של נושא זה - יותר מכל נושא אחר - פשוט למדי: "החלום האמריקאי", האתוס המכונן שעל בסיסו הוקמה ארה"ב כאומה, טוען שאם תעבוד קשה - תצליח ותתעשר, וזה לא משנה מי אתה. אין יותר אצולה, ואין עושר שעובר בירושה בלבד ולא מאפשר למי מ"בני העם הפשוטים" לקבל גם חתיכה מהעוגה, כפי שהיה אלפי שנים באירופה. העשירים לא נהיים עשירים יותר והעניים לא נהיים עניים יותר.

בחינה היסטורית של נתוני פערי המעמדות בארה"ב מלמדת שהאתוס הזה נשחק בהדרגה בשלושת העשורים האחרונים, ובכללם גם בתקופת שלטונו של אובמה, ואם האתוס הזה נשחק, הרי שהבסיס הרחב ביותר שעליו נשענת האומה האמריקאית מתערער קשות.

עוד לפני שצוללים אל הנתונים, אפשר להגיד זאת כך: הבסיס שעליו ניצב מעמד הביניים האמריקאי תלוי על בלימה, כתוצאה מתהליכים וממשברים גלובליים, אך גם בגלל התפתחויות פרטניות הנובעות ממדיניות מיסוי ורווחה של הממשל האמריקאי, ובכלל זה של ממשל אובמה.

14% מהאזרחים עניים

באמצע ספטמבר האחרון פרסמה הלשכה הממשלתית לסטטיסטיקה בוושינגטון דו"ח מקיף על מצב העוני ועל פערי השכר בארה"ב. פערי השכר הם הנתון המרכזי שבאמצעותו מודדים פערי מעמדות: בכלכלה תקינה מצופה מכל האזרחים להגדיל באופן כזה או אחר את שכרם על פני השנים, כביטוי לכך שמצבם משתפר ושגישתם לכלכלה, שנמצאת בצמיחה מתמדת, חרף משברים כאלה ואחרים הפוקדים אותה, הולכת וגדלה. כלל השכר שמרוויחים האזרחים גדל בהכרח, אולם הוא לא מחולק באופן שווה בין כיסיהם של כל העשירונים.

השורה התחתונה של הדו"ח: מאז 1967 ועד 2011 גדל הנתח של 5% העשירים ביותר בארה"ב מעוגת ההכנסות הכללית ב־29.7%. לעומתם, ירד חלקם של 20% העניים ביותר מעוגה זו ב־20%. אולם מכיוון שעניינה של כתבה זו הוא בממשל אובמה, כדאי לבחון את הנתונים הנוגעים לתקופת שלטונו. לפי הדו"ח, 2011 היתה השנה הראשונה שבה מספר האנשים החיים מתחת לקו העוני לא השתנה לעומת שנה קודם לכן, זאת אחרי ארבע שנים רצופות של גידול מתמיד במספר העניים כתוצאה מהשלכות המשבר הכלכלי. מספרם של אלה מתחת לקו העוני (23.2 אלף דולר בשנה למשק בית של ארבע נפשות) נותר 46 מיליון - יותר מ־14% מאזרחי ארה"ב. כמו כן, הדו"ח הצביע על עלייה במספר המשרות ובמספרם של המבוטחים החדשים בביטוחי בריאות.

בממשל אובמה מיהרו להסתכל על חצי הכוס המלאה. שרת המסחר של ארה"ב רבקה בלנק אמרה עם פרסום הדו"ח ש"אם הנשיא אובמה לא היה נוקט את הפעולות שנקט כדי להצמיח את הכלכלה שלנו וליצור משרות, היו שיעור העוני, האבטלה ומחוסרי ביטוח הבריאות גבוהים בהרבה משהם היום". הדבר נכון חלקית, והוא נובע מהצעדים שנקט הממשל במגזרים השונים - כפי שהציגה סדרת הכתבות - ובאו לידי ביטוי בתעסוקה שמצאו השכירים.

לכאורה, העובדה שמספרם לא גדל היא חיובית, אולם העובדה שהמעמד הבינוני והמעמד הנמוך לא הידרדרו לעוני לא מצביעה על כך שמצבם השתפר: ההכנסה החציונית למשקי בית בארה"ב ירדה ב־2011 ב־1.5% לעומת 2010, ועמדה על 50,054 דולר לשנה. נתון זה נמוך ב־8.1% מרמתו ב־2007, ערב המשבר. ירידה זו לא השפיעה על כולם: בעוד שהעשירונים העליונים לא ראו שינוי במשכורתם, הירידה ניכרה במשכורותיהם של העשירונים האמצעיים והתחתונים, מה שהגדיל בפועל את הפער בין עניים לעשירים בארה"ב לשיא של כל הזמנים, כך לפי מדד ג'יני העולמי המודד פערי שכר ואי־שוויון כלכלי.

לדברי טימותי סמידינג, מנהל מכון המחקר לעוני באוניברסיטת ויסקונסין, עיקר הנטל הכבד ניצב על כתפיהם של אלה המחזיקים ב־20%–60% מההכנסות במדינה. "קבוצה זו איבדה כמות עצומה של משרות, והעבודות שהם כן מצליחים למצוא פשוט לא מחזיקות להם את הראש מעל המים", אמר סמידינג ל"לוס אנג'לס טיימס". לדבריו, "זוהי הקבוצה הנפגעת ביותר באמריקה, ומי שיצליח לזכות בקולות שלה יהיה זה שינצח בבחירות לנשיאות".

בממשל אובמה מדברים על 2009 כשנה שבה החלה ההתאוששות מהמשבר, אולם נראה שהתאוששות זו השפיעה באופן שונה לחלוטין על אזרחי המדינה. בעוד ש־1.2 מיליון משקי הבית האמריקאיים שמשכורתם ממקמת אותם ב־1% העליון של המשכורות במדינה רשמו עלייה של 5.5% בשכרם ב־2011, משכורתם של 96 מיליון משקי הבית המהווים 80% ממשקי הבית במדינה ירדה בממוצע ב־1.7%.

יתרה מזו, בדיקה שערך עמנואל סאז, כלכלן מאוניברסיטת ברקלי שבקליפורניה וממצאיה צוטטו בסוכנות בלומברג, גילתה שב־2010 נהנה אותו אחוז בודד של צמרת המשתכרים מ־93% מהצמיחה במשכורות במשק האמריקאי באותה שנה. אין דרך יפה לומר זאת: 93% מפירות ההתאוששות במשק האמריקאי זרמו לכיסיו של 1% מהאוכלוסייה - 99% האחרים נאלצו להתחלק ב־7% הצמיחה הנותרים.

איבד את הרוב ואת הסיכויים

אחד הכישלונות הבולטים של ממשל אובמה במיגור פערי השכר היה המשך של הקלות המס לעשירים, שהוצגו על ידי הנשיא ג'ורג' בוש בעת שהכלכלה האמריקאית דהרה למעלה בתחילת שנות האלפיים. אף על פי שהוא הבטיח בכל עת לבטל את ההקלות הללו ולהעלות למעשה את המס המוטל על משפחות או יחידים המשתכרים יותר ממיליון דולר בשנה, אובמה והרוב שלו בסנאט לא הצליחו לעשות זאת עד בחירות האמצע שנערכו לפני שנתיים. בבחירות אלה איבד אובמה את הרוב הדמוקרטי שממנו נהנה בקונגרס לטובת המפלגה הרפובליקנית, ובכך נקבר למעשה כל סיכוי שהקלות מס אלו יבוטלו בתקופת שלטונו.

אבטלה, דיור, בריאות, פנסיה, רכב ופערי שכר - עם כל אלה נאלץ אובמה להתמודד, בשעה שהכלכלה האמריקאית והגלובלית חוו את אחד המשברים הקשים ביותר שידעו בעשורים האחרונים. העובדה שהעוני נבלם ושבסך הכל המשק האמריקאי רשם שיפור נאה במספר המשרות במגזר הפרטי, לצד התרחבות כיסויי הביטוח הרפואי והשיפור בשוק הדיור והרכב, מעידים על כך שבהחלט נעשה משהו נכון שם, בוושינגטון.

אולם, העובדה שרק אחוז מזערי נהנה מחלק הארי של צמיחת הכלכלה האמריקאית היא תמרור האזהרה הקריטי ביותר שעמו יהיה חייב אובמה להתמודד - או רומני, אם יביס אותו - בארבע השנים הקרובות. רק התמודדות תקיפה עם בעיה זו תביא את ארה"ב למסלול יציב של צמיחה. אובמה בהחלט הראה נכונות ליישם את לקחי המשבר, וכעת רק נותר לראות אם נכונות זו תיתרגם למעשים או שהחלום האמריקאי יצטרך לעבור התאמה כואבת לעידן שאחרי 2008.