מעמד הביניים הצומח של ברזיל דורש לדעת איפה הכסף
מיליון המפגינים שיצאו למחאה הגדולה ביותר שנראתה במדינה זה 30 שנה משקפים את סיר הלחץ שנוצר בחברה הברזילאית. מעמד הביניים, שצמח בעיקר בזכות רפורמות רווחה, לא מסתפק ביציאה ממעגל העוני ודורש מהממשלה שירותים ציבוריים טובים יותר
מנהיגי הכלכלה הגדולה באמריקה הלטינית לומדים בימים אלה על בשרם, שגם כאשר מדינה נחשבת ליקירת המשקיעים ונהנית מזינוק כלכלי חסר תקדים, לחלוטין לא מובטח להם שקט תעשייתי.
ההפגנות האדירות שמתפשטות ברחבי ברזיל בשבועיים האחרונים כמו כתם נפט ענקי, תפסו את הנשיאה דילמה רוסף, ובמידה רבה את העולם, בהפתעה גמורה.
המחאה בברזיל חושפת שורה ארוכה של תסכולים וקשיים שרבים מהם הושארו מחוץ לתמונה של סיפור ההצלחה הכלכלי של העשור האחרון. במידה רבה, החברה הברזילאית ישבה על סיר לחץ שרק המתין לטריגר הנכון כדי להתפוצץ.
למרות האובססיה לכדורגל
בסוף השבוע נרשם שיא, כאשר יותר ממיליון בני אדם יצאו לרחובות ביותר ממאה ערים ברחבי המדינה, בהפגנה הגדולה ביותר שנראתה בברזיל ב־30 השנים האחרונות. להפגנות הללו אין כותרת ברורה או שם מוגדר וגם אין להן מנהיג. הן גם לא ממש דומות להפגנות ה"זועמים" בספרד, האביב הערבי או מחאת תנועת "אוקיופיי" בארה"ב ובבריטניה. בשונה מאירופה, למשל, בברזיל לא מוחים כיום נגד קיצוצים ומדיניות צנע. למעשה, הם לא מפגינים נגד מה שהפסידו, אלא נגד מה שטרם קיבלו. כפי שכתב סרז'יו מלברגייר, פרשן בעיתון הגדול במדינה "Folha de Sao Paulo", "הם לא מניפים את הדגל האנטי־קפיטליסטי".
המרי האזרחי אמנם פרץ ב־6 ביוני בעקבות העלאה של 10 סנט (7%) במחיר כרטיס האוטובוס, אך עד מהרה הפך למחאת המונים שנוגעת כמעט לכל היבט בחיים הציבוריים. הנושאים העיקריים שעולים בהפגנות הם יוקר המחיה, העלאות מסים ושחיתות שלטונית. טריגר סמלי נוסף הוא הוצאות הממשלה על אירוח אליפויות ספורט, ובעיקר ההכנות למונדיאל 2014 ולאולימפיאדת 2016. כעת מתברר שההוצאות על המונדיאל גדולות פי שלושה מהמתוכנן, ולמרות האובססיה הלאומית לכדורגל, המפגינים דורשים שהכסף יוקצה למטרות בוערות יותר.
בהפגנות אמנם ניתן לראות תעשיינים עשירים לצד תושבים מהפאבלות העניות, אולם חלק גדול הם בני מעמד הביניים, כאלה שבקושי משתמשים בתחבורה הציבורית. למעשה, עד לפני עשור כמעט לא היה קיים מעמד ביניים בברזיל. הוא נוצר הודות לשגשוג כלכלי שבזכותו נחלצו 40 מיליון ברזילאים ממעגל העוני. רבים מאותם בני מעמד ביניים שיוצאים היום לרחובות נהנו מאוד מהשגשוג: הם רכשו השכלה והשיגו פרנסה מכובדת יחסית, וגם קיבלו אשראי לרכישת מכונית ודירה, דבר שלא יכלו לחלום עליו קודם לכן.
אולם דווקא לאזרחים שכבר לא רעבים ללחם יש את היכולת להתמקד בבעיות חברתיות כלליות יותר. לכן, הרבה יותר ברזילאים דורשים שירותים ציבוריים משופרים. במקביל, השימוש הגדל באינטרנט מאפשר ארגון יעיל של ההפגנות: ל־48% מהברזילאים היתה גישה לאינטרנט ב־2011, לעומת 27% בלבד ב־2007.
ברזיל צברה בעשור האחרון מוניטין של מעצמה גלובלית מסוג חדש, כזו שכלל אזרחיה נהנים מפירות הצלחתה. חלק גדול מכך קשור להישגים שרשמו תוכניות הרווחה שיזם הנשיא הקודם, לואיס אינסיו לולה דה סילבה, שבזכותם הפך לגיבור לאומי ולמודל לחיקוי עולמי. אולם, הצמיחה שנרשמה בתקופת העלייה במחירי הסחורות והאינפלציה הנמוכה, נשחקה לאור הזינוק במחירים וירדה משיא של 7.5% ב־2010 ל־0.9% בלבד ב־2012.
הכעס על הרמה הירודה של השירותים הציבוריים, באופן מיוחד בתחומי החינוך והבריאות, שחק את שיעור התמיכה ברוסף, שירד ב־8% מאז מרץ ועומד על 71% - שפל מאז נבחרה בינואר 2011. רוסף אף זכתה לשריקות בוז בפתיחת משחקי גביע הקונפדרציות שברזיל מארחת בימים אלה, אירוע שהיה אמור מבחינתה להוכיח לעולם את מוכנותה של המדינה לארח את מונדיאל 2014.
הבטחות סרק ישנות
ביום שישי, אחרי שהבינה את עוצמת המחאה, ביטלה הנשיאה ביקור ביפן וקיימה ישיבת חירום עם הקבינט. במסגרת צעדי חירום הציעה רוסף הסכם שכולל תוכניות לשיפור מערך התחבורה הציבורית, העברת כל ההכנסות מתעשיית הנפט האדירה להשקעות במערכת החינוך ויבוא מיידי של אלפי רופאים מחו"ל. פרשנים מיהרו לטעון כי מדובר בלא יותר מאשר "מוזיקה ישנה לאוזניים חדשות" וכי הנשיאה מעוניינת להשתיק את קולות המחאה, ולא יותר.
בד בבד, ברזיל ממשיכה להיות אחת המדינות הבלתי שוויוניות ביותר בעולם. הממשלים המקומיים, שמרכזים בידיהם כוח כלכלי רב, עדיין נגועים בשחיתות. כך, למשל, 25 בכירי ממשל מתקופת לולה הורשעו בשימוש בכספי ציבור לרכישת מושבים בפרלמנט. בממשלתה של רוסף נקשר שמם של שבעה שרים במקרי שחיתות.
יותר ויותר ברזילאים מבינים כיום, שאם כל הכסף שנמצא בידי הפוליטיקאים היה מגיע לידי הציבור, המצב היה יכול להיות הרבה הרבה יותר טוב.