מתקפה אמריקאית כבר לא תשנה לכלכלה הסורית

במבט לאחור די ברור כי לגורם הכלכלי היתה השפעה חשובה על פרוץ ההתקוממות נגד שלטונו של נשיא סוריה בשאר אסד במרץ 2011. ניצוץ המהפכה הוצת באזורים הכפריים שספגו את המכה הקשה ביותר ממדיניותו הכלכלית. עם זאת, מאז שינתה המהפכה את פניה, ולבשה גוון עדתי ואסלאמיסטי עם דומיננטיות הולכת וגוברת של המרכיב הג'יהאדיסטי.

כשבשאר אסד עלה לשלטון ב־1999, מצב המשק הסורי היה בכי רע. בהשפעת יועציו הכלכליים החל המנהיג הצעיר בעל ההכשרה ברפואת עיניים במדיניות ליברליזציה כלכלית מואצת, בוודאי בהשוואה לזו של אביו. אסד אישר חוק השקעות זרות מלא בתמריצים ובהקלות, הפריט חברות ממשלתיות (בעיקר למקורבי השלטון), פתח את המערכת הבנקאית למשקיעים פרטיים, פתח בורסה לניירות ערך והפחית מכסים.

מגמת הצמיחה של המשק הסורי החלה לצבור תאוצה ב־2002 עם עליית מחירי הנפט בשווקים העולמיים. סוריה אמנם לא היתה יצרנית נפט גדולה — בשיא התפוקה היא הגיעה לכ־400 אלף חביות ביום לעומת 10 מיליון חביות ביום שמפיקה סעודיה — אך הנפט סייע לה להתקרב למערב, שכן יעדי היצוא העיקריים שלה היו מדינות האיחוד האירופי — גרמניה, איטליה וצרפת.

בשנים 2004–2010 רשם המשק הסורי צמיחה ממוצעת של כ־5%. הפתיחות להשקעות והבתוליות של השוק הסורי משכו אליו את המשקיעים מהמפרץ שנהנו מגאות מחירי הנפט, כשעיקר הכסף הופנה למגזר הנדל"ן הסורי. הדבר הביא לעליית מחירים מסחררת של הקרקעות בשתי הערים המרכזיות, דמשק וחאלב, וחלומם של הסורים הצעירים לקורת גג הלך והתרחק. הכפריים שהיגרו לעיר נאלצו להסתפק בפרברי העוני.

נראה שכאן נטמנו זרעי הפורענות, כשהמעבר ממשק מסורתי המבוסס על חקלאות למשק מודרני המבוסס על שירותים נעשה בצורה מהירה, מהירה מדי. חאפז אסד, אביו של הנשיא הנוכחי, דבק בסיסמה של "צעד צעד" בכל הנוגע לרפורמות, דבר שביטא את זהירותו ושמרנותו לפתיחות, אך דומה שבנו החליט לשבור את הכלים בצורה שלא תאמה את המשק הסורי.

ההשקעות במגזר החקלאות, שהיה מקור לחמם של הסורים בפריפריה, מכלל ההשקעות ירדו בתקופת בשאר אסד מ־16% ל־9%. זאת אף כי מגזר החקלאות היה אחראי על כ־20% מהתוצר הסורי. גם ההשקעות בתעשייה רשמו ירידה משמעותית.

תיעול ההשקעות למגזר הנדל"ן וענפי השירותים שלא יצרו מספיק מקומות תעסוקה (בכל שנה נכנסו לשוק העבודה הסורי 250 אלף צעירים) היו בגדר פצצת זמן עבור משטר אסד. לפני פרוץ המהומות הצביעו הנתונים הרשמיים על שיעור אבטלה של כ־9%, בעוד הערכות עצמאיות דיברו על שיעור בפועל של 25%.

אבטלה גואה, גירעון תקציבי חריף ומצוקת רעב

אי־השוויון בחברה הסורית צמח בצורה משמעותית בזמן שנות שלטונו של בשאר. לצד שכבה אמידה ומקורבת לשלטון, שנהנתה מכל מנעמי החיים ושחיתות ענפה, מרבית האוכלוסייה הסורית נאנקה תחת קשיי היומיום והאינפלציה המאמירה. סקרים שבוצעו לפני 2011 מראים כי כ־70% מהשכירים בסוריה השתכרו בממוצע כ־275 דולר בחודש, בעוד ההוצאה הממוצעת של משק בית נאמדה ב־650 דולר בחודש.

מאז פרוץ המרד בשלטונו של משטר אסד, לפני שנתיים וחצי, התשתיות הכלכליות של המדינה נחרבו לחלוטין, ובמובנים רבים סוריה חזרה אחורנית שניים או שלושה עשורים. קשה לאמוד את היקף הנזקים במלואו, אך ברור כי יידרשו שנים ארוכות וסיוע בינלאומי כדי להעמיד את סוריה מחדש על רגליה. זאת בהנחה שהיא בכלל תמשיך להתקיים כמדינה אחת, ולא תתפרק למדינות קטנות על פי מפתח עדתי כפי שהדברים נראים עתה (בצפון־מזרח סוריה הכורדים כבר החלו לבסס חבל ארץ משלהם, למרות נוכחותם המטרידה של גורמי אל־קאעידה).

בשאר אסד צילום: בלומברג

הכלכלן הסורי עבדאללה דרדרי, שבעבר שימש כסגן ראש הממשלה, העריך לפני כמה חודשים כי הנזק הכלכלי למשק הסורי בשנתיים הראשונות של הלחימה מסתכם בלא פחות מ־80 מיליארד דולר. סוריה סובלת מירידה חדה בעתודות המט"ח שלה, גירעון תקציבי ומסחרי מרקיע שחקים וקריסת המטבע המקומי, בין השאר בשל הסנקציות העולמיות. הצעדים הכלכליים שנקטה הממשלה הסורית, ובהם הדפסת כסף והגברת הרגולציה על סחר במט"ח, רק החריפו את מצבה של האוכלוסייה.

התמ"ג השנתי הסורי, ששוויו בטרם הקרבות היה כ־60 מיליארד דולר, הצטמק כמעט ב־50%, והאבטלה נעה כיום סביב 40%. כדי להבין את עוצמת ההרס די להבין כי חאלב, שהיוותה המרכז הכלכלי והתעשייתי של המדינה, נמצאת כבר יותר משנה במוקד הקרבות בין המשטר לבין המורדים. לפי הדיווחים כ־20 אלף מפעלים קטנים, שפעלו בעיר בייצור נעליים והלבשה, הושבתו לחלוטין. וגם לו היו ממשיכים לפעול — מערכת ההפצה וההובלה של סוריה קרסה לחלוטין.

תפוקת מגזר החקלאות, שסבל מבצורת ומירידה בהשקעות עוד לפני מרץ 2011, הצטמקה כיום במחצית — מעבר לפגיעה החמורה בפרנסתם של 8 מיליון סורים שהתקיימו מחקלאות, המשבר הוביל למחסור במזון ולרעב. גם מגזר התיירות, שהתפתח בשנים האחרונות לפני פרוץ המלחמה ותרם כ־5% מהתוצר הסורי, קרס לחלוטין ועמו קרוב ל־300 אלף מקומות תעסוקה.

כל אלה מביאים להערכות קודרות ולפיהן אם תימשך הלחימה בסוריה במתכונת הנוכחית, שיעור האבטלה יאמיר ל־60% עד 2015, בעוד שיעור העניים המתפרנסים מ־1.25 דולרים ביום יעלה ל־50% לעומת כ־12% בסוף 2010.

האינטרס של רוסיה הוא לשמור על משטר אסד

אין ספק כי מאז החל המרד כנגד משטר אסד הוא מצליח לשרוד לא מעט בזכות בעלות בריתו, בראשן רוסיה וסין, המספקות לו מטרייה דיפלומטית, ואיראן המספקת לו סיוע צבאי וכלכלי. נוסף להן הוא מקבל תרומה מינורית יותר גם ממדינות כמו עיראק וונצואלה וכן מבני הברית בלבנון השכנה.

התמיכה הרוסית הגורפת במשטר אסד מעוגנת בין השאר באינטרסים כלכליים ענפים בסוריה. מעבר ליצוא הנשק, מוערך שווי האינטרסים הרוסיים במשק הסורי ב־20 מיליארד דולר. תקצר היריעה מלהזכיר את שלל ההשקעות הרוסיות במשק הסורי, אך די אם נזכיר כי חברות האנרגיה הרוסיות טטנפט וסיוזנפט היו פעילות בפרויקטים לחיפושי גז ונפט בסוריה בטרם פרצו הקרבות, וחברות ענק רוסיות נוספות כמו גזפרום השקיעו בפרויקטים שונים בסוריה. כמו כן, ב־2010 הודיעה חברת רוסאטום על כוונתה לבנות את הכור הגרעיני הראשון בסוריה להפקת אנרגיה. אבל האינטרסים הרוסיים הם מעבר למגזר האנרגיה. כך למשל, חברת טופולב חתמה בספטמבר 2011 על הסכם לבניית שלושה מטוסי נוסעים עבור חברת התעופה הסורית, וחברת בנייה רוסית עמלה על בניית קומפלקס בתי מלון בעיר החוף לאטקייה החל ב־2010.

מורדים בסוריה צילום: איי אף פי

הרוסים חוששים כי נפילת אסד תוביל לאובדן כל אותם פרויקטים, במיוחד לאור מה שאירע בלוב לאחר נפילת קדאפי, כשהשלטון החדש התעלם מההסכמים המסחריים שחתם הרודן הלובי עם הרוסים.

התמיכה הסינית בסוריה מבוססת בעיקר על שיקולים אסטרטגיים לגבי המזרח התיכון, כשהמרכיב הכלכלי בהם נראה פחות מזה של הרוסים — אף כי אינו מבוטל. עד פרוץ המרד סין היתה יעד היבוא מספר 1 לשוק הסורי, עם שווי סחר של יותר ממיליארד דולר בין שתי המדינות. כמו כן, בשנים האחרונות הסינים השקיעו במגזר הנפט הסורי, ועד השנה האחרונה אף נהגו לרכוש נפט מסוריה כאקט של הפגנת תמיכה במשטר, למרות שוליות הנפט הסורי לצורכי משק האנרגיה הסיני.

גם איראן, כאמור, חוששת מנפילת משטר אסד. רבים מדגישים את החשיבות הגיאו־פוליטית של סוריה לאיראן, אך יש לה גם חשיבות כלכלית לא מועטה. מאז מהפכת חומייני בטהראן, השקיעה איראן משאבים רבים בשוק הסורי, שרק הלכו והואצו בשנים שלפני ההתקוממות.

באופן מסורתי ההשקעות האיראניות בסוריה תועלו למגזר התחבורה והתשתיות, אם כי חודשים ספורים לפני פרוץ המרד חתמו השתיים על הסכם בשווי 10 מיליארד דולר להקמת צינור משותף להובלת גז טבעי מאיראן עד לחוף הסורי. עם ההידרדרות במצב הביטחוני בסוריה הודיעה טהראן כי חלק מתוכניות ההשקעה שלה בסוריה יושעו.

כמו כן, איראן ניסתה להשתמש במערכת הבנקאית הסורית כדי לעקוף את הסנקציות שהוטלו עליה, ובין השאר חתמה על הסכם להקמת בנק משותף. אולם עם הטלת הסנקציות על הבנק המרכזי הסורי ב־2011 תוכניות אלה נגנזו.

בשלהי 2011 חתמו שתי המדינות על הסכם סימבולי לסחר חופשי. ההסכם הזה חשוב בעיקר לצד הסורי, שם היצואנים שעדיין פעילים מחפשים שווקים למוצריהם כדי להמשיך להתקיים. המחויבות האיראנית למשטר אסד אינה נתונה בספק, גם אחרי הסתלקותו של אחמדינג'אד מלשכת הנשיאות בטהראן. במקביל לכניסת חסן רוחאני לתפקיד הנשיא נחתם הסכם בין המדינות, המעניק למשטר אסד אשראי מאיראן בשווי 3.6 מיליארד דולר לרכישת נפט ומוצריו.

המשאבים מוזרמים לצבא על חשבון האזרחים

משטר אסד עדיין מצליח לקיים מסגרת צבאית גם לאחר שנתיים וחצי של קרבות ועריקות, בין היתר לאור החלטת צמרת המשטר להעניק עדיפות עליונה למימון פעולות הצבא ושאר מנגנוני הביטחון על חשבון האזרחים. כך למשל, בחורף שעבר דווח כי המשטר נתן עדיפות לסולר שהגיע מרוסיה ומוונצואלה לטנקים על פני הסקת בתי האזרחים. לפי ההערכות, המימון השנתי הדרוש לתפקודו של הצבא הוא כ־5 מיליארד דולר, לכל הפחות.

לאור הידלדלות עתודות המט"ח של סוריה מכ־19 מיליארד דולר לפחות מ־5 מיליארד דולר כיום (ויש המעריכים אף פחות מ־2 מיליארד דולר), נשאלת השאלה כיצד הצבא ממשיך לתפקד, כמו גם משרדי הממשלה באזורים הנתונים לשליטת המשטר. התשובה קשורה ככל הנראה למבנה המשק הסורי, וליתר דיוק להשתלטות חמולת אסד על משאבי המשק הסורי בארבעת העשורים האחרונים. ההערכות על הונה של משפחת אסד בסוריה ובעיקר מחוצה לה נעות בין 20 ל־30 מיליארד דולר המושקעים באפיקים שונים, שספק אם הסנקציות העולמיות הצליחו לפגוע בהזרמתם לסוריה.

לפי מסמכים שהודלפו מהשגרירות האמריקאית בדמשק, הונה של משפחת אסד מנוהל על ידי ארבעה אישים הנהנים מאמון מלא של הנשיא, בהם פוואז אחרס, אביה של אשת הנשיא אסמה; ומוחמד וראמי מחלוף, דודו ובן דודו של הנשיא.

הכותב הוא מנהל אגף המחקר בחברת אינפו פרוד מחקרים (המזה"ת)