בעידן הדיגיטלי, פראיירים לא מתחלפים

"ככל שהמחשבים נעשים זולים יותר, כך אנשים נתפסים כיקרים יותר". ג'רון לנייר, מחלוצי האינטרנט, חושש שזאת המשוואה החדשה שמעצבת את הכלכלה. כוח המחשוב מכפיל את עצמו מדי שנתיים, וחבריו של לנייר בעמק הסיליקון מוצאים עוד ועוד דרכים להחליף עובדים יקרים במחשבים זולים. בסוף הם יחליפו את כולנו. ומה נעשה אז?

בספר "למי שייך העתיד?" מנסה לנייר, ממציא רב־תחומי שמככב ברשימות ההוגים המשפיעים בעולם, לגרום לנו להתחיל לחשוב על הבעיה הזאת. באופן מטריד, לנייר טוען שאנחנו כלל לא מודעים להיקף הבעיה.

הסיבה לשאננות שלנו, לפי רב המכר של לנייר, היא ש"אנחנו חושבים על מידע באופן מאוד מוגבל". בתפיסה של רובנו טכנולוגיית מידע קשורה בעיקר לדברים כמו רשתות חברתיות, קניות באינטרנט או מיילים, כשבפועל התוכנה הולכת ופולשת לעוד ועוד תחומים. על הכוונת: ייצור, אנרגיה, בריאות ותחבורה. "בסופו של דבר, קרוב לוודאי שרוב הפעילות הכלכלית תתבצע בתיווך תוכנה", כותב לנייר. "תוכנה עלולה להיות המהפכה התעשייתית הסופית".

על מה הוא מדבר? על מכוניות שיודעות לנהוג לבד. על מדפסות תלת־ממד שמדפיסות מוצרים בן רגע. על ציוד כבד שיכול לכרות מחצבים ללא התערבות אנושית, ועל אחיות רובוטיות שמטפלות בקשישים. ניצנים של כל ההתפתחויות האלה כבר איתנו, ובני האדם נותרים מחוץ לתמונה. לאן כל זה מוביל? התחזית של לנייר: "ייתכן בהחלט שאנחנו צועדים לתקופה של היפר־אבטלה, שתלווה בכאוס חברתי ופוליטי".

בארטר 2.0

ובכל זאת, יש אפשרות אחרת. גם בתקופה שבה לעבודה אנושית יש פחות ופחות ערך, עדיין יש דבר אחד שנותר יקר מפז: מידע. הררי המידע שאותם צוברות ענקיות כמו גוגל, פייסבוק ואמזון הם מה שמקנה להן את היתרון התחרותי המכריע, זה שמביא אותן יחד לשווי שוק דמיוני של 700 מיליארד דולר. לנייר הוא לא היחיד שחושב כl. כפי שאחד מצוותי החשיבה של הפורום הכלכלי העולמי ניסח זאת: "מידע הוא הנפט החדש".

ג'רון לנייר: "טכנולוגיית מידע לא קשורה רק לרשתות חברתיות, קניות ברשת או מיילים. קרוב לוודאי שרוב הפעילות הכלכלית תתבצע בתיווך תוכנה" צילום: cc by jdlasica

וכאן בדיוק טמונה הבעיה הנוספת שאותה מזהה לנייר. המידע שלנו, הגולשים, אולי שווה לענקיות הטכנולוגיה הרבה מאוד כסף, אבל אנחנו נותנים להן אותו בחינם. אנחנו הסכמנו לעסקת חליפין: אנחנו נקבל שירותים כמו חיפוש או שיתוף תמונות בחינם, ובתמורה נחשוף בפני חברות הטכנולוגיה מי החברים שלנו, מהם הרגלי הצריכה שלנו, ומה מעניין אותנו כרגע.

זוהי עסקת הבארטר הדו־כיוונית של הכלכלה החדשה: מידע תמורת שירותים. אבל מאחוריה, מזכיר לנייר, מסתתרת עוד עסקה, והיא דווקא חד־כיוונית לגמרי: ענקיות הטכנולוגיה לוקחות את המידע שלנו ומתרגמות אותו להרבה מאוד כסף, מהסוג שמאפיין בהחלט את הכלכלה הישנה.

עד כאן הניתוח של לנייר, ההסבר שלו לעושר הגדל והולך המתרכז בידי קומץ חברות. אבל לנייר הוא איש של פתרונות טכנולוגיים, שאינו מסתפק בהגדרת הבעיה.

יש לו גם מתכון לפתרון. בחזונו של לנייר העסקה הופכת לדו־כיוונית: אנחנו נקבל תשלום על המידע שלנו. בכל פעם שאנחנו אומרים או עושים משהו ברשת, באופן שתורם אפילו במעט לבניית אלגוריתם תרגום טוב יותר, לשיפור אלגוריתם פרסום מוצרים, או לביצוע משימות מקוונות, אנחנו נקבל "ננו־תשלום". כך, הפעילות שלנו ברשת תהפוך למקור הכנסה. הטכנולוגיה לקחה, הטכנולוגיה תחזיר.

ועכשיו, כך זה נראה, לנייר גם מנסה לקדם את החזון הזה לפסים מעשיים: לפני שלושה שבועות אושר פטנט שהגיש ל"שירות תיווך מגביר פרטיות למידע פרטי", שיאחסן עבור המשתמשים מידע אישי כמו דירוג אשראי או מיקום, וישלוט על חשיפתו בפני צד שלישי.

ייתכן שזהו צעד טכנולוגי קטן לקראת מימוש החזון הגדול של לנייר, שבו נקבל תמורה עבור המידע שלנו. לכל הפחות, זהו צעד קטן שמבטיח שלנייר יהיה בתמונה אם החזון יתממש. החברה שבשמה הגיש לנייר את הפטנט, אגב, היא המעסיקה שלו: מיקרוסופט.

אבל מה אם לנייר הוא לא חלק מהפתרון אלא חלק מהבעיה? וליתר דיוק, מה אם הבעיה היא בדיוק קו המחשבה שמנחה אותו, הרעיון שאפשר למצוא לכל בעיה פתרון טכנולוגי? זה מה שטוען יבגני מורוזוב, הילד הרע של עולם האינטרנט, שרב־המכר האחרון שלו "כדי להציל את הכל תקליקו כאן" לועג לחזון של אנשי עמק הסיליקון, שבו טובת האנושות וטובת העמק הן תאומים סיאמיים בלתי נפרדים.

סכנה לדמוקרטיה

אולי בגלל מעמד האאוטסיידר שלו כיליד בלארוס, מורוזוב מפגין חסינות בפני מקסמי הקידמה הטכנולוגית. ובמיוחד הוא לא קונה את מה שהוא מכנה Solutionism - הרעיון שהמענה לכל בעיה חברתית הוא פתרון טכנולוגי, וליתר דיוק, פתרון דרך האינטרנט. וזו הרי בדיוק ההצעה של לנייר: הטכנולוגיה הרגה את מעמד הביניים? הנה פיתוח חדש שיחיה אותו.

הבעיה היא, קודם כל, שלא ברור איך החזון של לנייר יעבוד. מי מבטיח שענקיות הטכנולוגיה לא יגלגלו את העלויות החדשות על הצרכנים? ואיך בדיוק גלישה באינטרנט אמורה לפרנס נהג מונית מובטל? אבל חשוב מכך, טוען מורוזוב, ההתמקדות בטכנולוגיה באה על חשבון פתרונות קצת יותר מיידיים. למה לא, למשל, להתחיל עם סגירת הפרצות שמאפשרות לענקיות הטכנולוגיה לא לשלם מסים?

לדיון הזה התווסף בחודשים האחרונים צד אפל יותר. באדיבות המדליף אדוארד סנואודן, התברר שגם סוכנות הביטחון הלאומי האמריקאית, ה־NSA, אוספת עלינו מידע. הסוכנות, מעין יחידת 8200 על סטרואידים שעקבה אחר תעבורת האינטרנט של מיליוני אמריקאים, פרצה לסמארטפונים ואף צותתה לרשתות הפנימיות של חברות החיפוש עצמן.

התשובה של לנייר לשערורייה שחולל סנואודן היתה מתבקשת: עבורו מידע שווה כסף, ולכן ה־NSA היתה צריך לשלם עבור המידע שהשיג. למעשה, לנייר חושב שהדרך לרסן את מנגנון הביון האמריקאי האימתני היא באמצעות כוחות השוק: אם המידע היה עולה לה כסף, המדינה היתה קצת יותר בררנית בתוכניות המעקבים שלה.

עבור מורוזוב מדובר בחזון נאיבי. "ככל שהשווקים למידע אישי הולכים ומתפתחים", הוא כתב לאחרונה, "כך גם תוצאות הלוואי - והדמוקרטיה היא הנפגעת העיקרית". גם מורוזוב סבור שמידע אישי הופך לאמצעי תשלום אלטרנטיבי, אבל משוכנע שהתהליך הזה "רק יספק ל־NSA עוד מתווכים שיכולים להשביע את אובססיית המידע שלה".

ובעוד הוויכוח מתלהט, הטכנולוגיה ממשיכה הלאה. לפני שבועיים בתערוכה בלאס וגאס חשף ג'ים פרלי, מבכירי פורד, את העובדה שיצרניות הרכב אוגרות כמויות מידע אדירות על הנהגים: "יש לנו GPS באוטו שלכם, כך שאנחנו יודעים מה אתם עושים", הוא אמר לפי הדיווח ב"ביזנס אינסיידר". מנכ"ל פורד מיהר להכחיש, אבל הודה שצריך לקבוע כללים מנחים לעידן החדש שבו הכל מחובר לרשת. האח הגדול נוסע איתכם באוטו, ויש מי שיגזור מזה קופון. מכוניות העתיד כבר לא יזללו בנזין. במקום זאת, הן יזללו את הנפט החדש: מידע.