אוליגרכים באמריקה

ארצות הברית הפכה לרפובליקת בננות שנשלטת על ידי אוליגרכיית הון. זאת המסקנה של סיימון ג'ונסון מהמשבר הפיננסי. "ארצות הברית היא מדינה מיוחדת. הכלכלה, הצבא והטכנולוגיה שלנו הם המתקדמים בעולם, וגם האוליגרכיה שלנו הכי מתקדמת", זו הקביעה החריפה שלו על הכלכלה האמריקאית.

ג'ונסון הוא אחד שמכיר היטב רפובליקות בננות ואת האליטות שהשתלטו עליהן: במהלך הקריירה הבינלאומית הענפה שלו - בין היתר הוא כיהן ככלכלן הראשי של קרן המטבע העולמית ערב המשבר של 2008 - ג'ונסון נקרא לחלץ מספר גדול של מדינות במשבר, מדרום אמריקה ועד דרום מזרח אסיה. קוריאה, רוסיה, תאילנד, אינדונזיה - המדינות האלה שונות מאוד זו מזו, ועם זאת, ג'ונסון אומר, "המשברים בהן נראים דומים באופן מדכא".

סיימון ג'ונסון: "במדינות עשירות המגזר הפיננסי גדול בהרבה מבמדינות מתפתחות. התוצאה היא שלאף מגזר אין מספיק כוח להתעמת איתו" צילום: בלומברג

הדמיון, לדבריו, נעוץ באופן שבו האוליגרכיה שבה היו חברים בכירי המשטר לצד עמיתיהם מהסקטור הפרטי, "ניהלה את המדינה כמו חברה למטרות רווח שבה הם היו בעלי המניות העיקריים". בדרך, האליטה הזאת לקחה יותר ויותר סיכונים מתוך ידיעה שמישהו אחר ישלם את החשבון, נכנסה לחובות עצומים, וסוף הסיפור ידוע.

אחרי המשבר הגדול של 2008 הפנה ג'ונסון את מבטו לארה"ב, וגילה שבעצם היא לא מאוד שונה. "האליטות העסקיות - ובמקרה של ארה"ב, הפיננסיירים - שיחקו תפקיד מרכזי ביצירת המשבר. הם לקחו הימורים גדולים יותר ויותר, בגיבוי מרומז של הממשלה, עד לקריסה הבלתי נמנעת".

הבנקאים יצאו בזול

את הדברים האלה כתב ג'ונסון - כיום פרופ' לכלכלה ב־MIT - באמצע 2009 במאמר מכה גלים תחת הכותרת "ההפיכה השקטה". המשבר היה בעיצומו, וג'ונסון קרא לפעולה נחרצת. מה שארה"ב ומדינות אחרות במערב צריכות לעשות, הוא טען, הוא בדיוק מה שמדינות מתפתחות במשבר נדרשות לעשות: לפעול נגד האליטות. ובאופן קונקרטי, להלאים את הבנקים הגדולים ולפרק אותם לבנקים קטנים יותר, כאלה שלא יכולים לגרור אחריהם את הכלכלה כולה. זה לא קרה.

חמש שנים אחרי המשבר הבנקים הגדולים בוול סטריט, אלה שהיו גדולים מכדי ליפול ולכן זכו בחילוץ ממשלתי, הפכו לגדולים עוד יותר אחרי שבלעו בנקים הכושלים במהלך המשבר. בבית הלבן וול סטריט נותנת את הטון: שר האוצר האמריקאי ג'ק לו הוא בכיר לשעבר בסיטיגרופ, והכללים החדשים שנולדו כתוצאה מהדרישה לרפורמה ונכנסים בהדרגה לתוקף, תפחו בשנים האחרונות למפלצות רגולטוריות סבוכות בנות מאות עמודים ואלפי סעיפים שמשאירים מקום לפרשנות יצירתית, וספק אם יביאו לשינוי מהותי.

מה שכן קרה בשנים האחרונות הוא חשיפת היקף השחיתות שפשתה במערכת הפיננסית. למדנו שהבנקים נתנו ביודעין משכנתאות לאנשים שאינם זכאים להן, והסתמכו על מסמכים כוזבים כדי לעשות זאת. הם מכרו מכשירי אשראי שמבוססים על המשכנתאות האלו, תוך שהם מסתירים את העובדה שמדובר בזבל ארוז בעטיפה נוצצת. לקינוח, הם עיקלו את הבתים של נוטלי המשכנתאות, וגם הפעם היו מסמכים כוזבים בתמונה. וזה עוד לא הכל: בעוד המשק מתאושש מהמשבר, סוחרים בבנקים (ולא רק בארצות הברית) זייפו את שער הריבית הבין־בנקאית (הליבור), ביצעו מניפולציות בשוקי המט"ח והאנרגיה וגם שיקרו לרגולטורים, והרשימה עוד ארוכה.

ויש עוד דבר אחד שלא קרה: שום בנקאי בכיר לא הלך לכלא. הרצת איגרות החוב של שנות השמונים שלחה את המשקיע האגדי מייקל מילקן אל מאחורי הסורגים. בישול הספרים בתאגיד האנרגיה אנרון בתחילת העשור הקודם הכניס את המנכ"ל ג'פרי סקיילינג לכלא. אבל המשבר הפיננסי של 2008 לא הוליד אפילו כתב אישום אחד נגד בנקאי בכיר. במקום זאת הרגולטורים בחרו להגיע לעסקאות טיעון עם הבנקים. הם משלמים קנסות במיליארדי דולרים שמתגמדים מול רווחי העתק שלהם, וממילא מגיעים היישר מכיסי בעלי המניות, ואפילו פטורים ממס.

איך ייתכן שאף אחד מתוך המערכת לא שילם מחיר על המשבר? השאלה הזאת מגיעה לא רק מכיוונם של מפגינים קולניים. היא נשאלת גם בתוך המערכת המשפטית, ועומדת בלב מאמר נוקב שאותו פרסם בתחילת החודש ג'ד רייקוף, שופט פדרלי ידוע בקשיחותו, שמחוז השיפוט שלו, דרום מנהטן, כולל גם את וול סטריט.

רייקוף, שופט מכהן, מותח ביקורת קטלנית על עמיתיו למערכת הצדק, ובמיוחד על רפיון הידיים של התביעה. "אם חלק ניכר מהמשבר אכן נבע באופן מהותי מהונאה מכוונת", רייקוף כותב - ואין ספק שהוא חושב שהיתה כאן הונאה - "אז הכישלון לתבוע את האחראים הוא אחד הכישלונות הזועקים של מערכת הצדק הפלילי זה שנים רבות".

כשל משפטי ומוסרי

לרייקוף יש מגוון הסברים לכישלון המדהד של התביעה. למשל, מחסור במשאבים. הסבר קצת פחות מחמיא הוא שהממשלה, באמצעות דה־רגולציה והסרת פיקוח, בעצם יצרה את התנאים להונאה, ולכן אין פלא שהיא אינה ששה לחקור אותה. הסבר אחר הוא שתובעים מעדיפים להגיש כתבי אישום נגד חברות ולא נגד אנשים. התיקים האלה מסתיימים בדרך כלל בקנס, בלי אחריות פלילית ובלי שאף אחד הולך לכלא. רייקוף חושב שהנוהג הזה לא רק בעייתי מבחינה משפטית, אלא "מפוקפק מבחינה מוסרית".

ויש עוד הסבר אפשרי ואפל יותר: קשרים בצמרת. כך למשל, נודע בסוף אוקטובר כי התביעה האמריקאית עמדה על סף הגשת כתב אישום אזרחי נגד ג'יי.פי מורגן, הבנק הגדול בעולם. ארבע שעות לפני מסיבת העיתונאים התקשר ג'יימי דימון, מנכ"ל הבנק, אל אחד מבכירי משרד המשפטים. מסיבת העיתונאים בוטלה. הסכם הטיעון שאליו הגיעו בסופו של דבר משרד המשפטים והבנק (שכולל קנס של 13 מיליארד דולר) גובש בין היתר בפגישות אישיות בין דימון לאריק הולדר, התובע הכללי.

פגישות כאלה הן עדות לכוח הפוליטי של האליטה הפיננסית, אותו סימפטום מדאיג שעליו כתב ג'ונסון לפני ארבע שנים. בשבוע שעבר הוא שוב חזר לנושא במאמר ב"ניו יורק טיימס". הפעם הוא דווקא מוצא הבדל קריטי בין הכלכלות המתפתחות לכלכלות המערב. בכלכלות המתפתחות המגזר הפיננסי קטן יחסית, ואילו התעשייה המסורתית חזקה. לכן כשהמשבר מכה, קברניטי המשק יכולים לגרום לבנקאים חסרי אחריות לשלם על הנזק שאותו גרמו.

אבל במדינות עשירות יותר המגזר הפיננסי גדול בהרבה. זו תוצאה של שגשוג כלכלי, וגם של העובדה שאנשים במערב חוסכים יותר לפנסיה. כשלעצמם אלה דברים טובים, אבל התוצאה היא שאין אף מגזר שיש לו מספיק כוח להתעמת עם המערכת הפיננסית. זוהי "מלכודת המדינות העשירות".

"עליית המגזר הפיננסי", ג'ונסון כותב עכשיו, "היא סימן להצלחה, והיא גם יכולה להוות תרומה משמעותית לצמיחה. אבל הכוח הפוליטי של מוסדות פיננסיים גדולים הוא מתכון לצרות, כי הוא מכשיר רמות גבוהות של מינוף במגזר הפרטי שסופו לקרוס".

אז מה יהיה? ג'ונסון נשמע פסימי. "ארצות הברית ומדינות מתקדמות אחרות", הוא קובע כעת, "יהיו תקועות עם הבעיה הזאת עוד הרבה זמן".