הכלכלנים כותבים: פוליטיקה אירופית במלכוד

בבחירות הקודמות לפרלמנט האירופי, ב־2009, נראה היה שמול אזרחי היבשת באשר הם ניצבו אותן סכנות. בכל אחת ממדינות אירופה היו הממשלות עסוקות בהתמודדות עם השלכות המשבר הגלובלי שזעזע את העולם שנה לפני כן.

חמש שנים מאוחר יותר אנחנו נמצאים ערב בחירות נוספות לפרלמנט האירופי, וקשה לדמיין מצב שונה יותר מזה של 2009.

אז אירופה כולה נענתה לצו השעה והתגייסה להציל את הבנקים, להיאבק במיתון ולספוג עלייה חדה בשיעור האבטלה. גם על המדיניות שעל הממשלות לנקוט היתה הסכמה: תמרוץ הכלכלה ואחר כך הידוק תקציבי.

צילום: איי אף פי

יש אמת בטענה שהיו הבדלים בין מדינה למדינה, אבל אלו נתפסו כמשניים לנוכח האתגרים המשותפים הגדולים. אחרי הכל, האבטלה במדינות דרום גוש היורו היתה גבוהה רק במעט מהאבטלה במדינות הצפון, ונראה שיחס החוב־תוצר של הגוש היה תחת שליטה.

מובן שכולם חשדו שהמצב של יוון היה גרוע מכפי שהיא דיווחה, אבל אף אחד לא העלה על דעתו שהמידע הרשמי שהממשלה באתונה פרסמה על מצבה הפיננסי יהיה עד כדי כך מנותק מהמציאות הקשה. נראה היה שהפערים בין מדינות גוש היורו היו קטנים יותר אפילו מהפערים שבתוך המדינות.

היום התמונה שונה בתכלית. האבטלה במדינות דרום גוש היורו גבוהה פי שלושה מאשר במדינות הצפון. יחס החוב־תוצר גבוה בכמעט 50% בדרום מאשר בצפון, ועלות גיוס האג"ח הקונצרניות גבוהה ב־250 נקודות בסיס (2.5%) עבור חברות ממדינות דרום אירופה מאשר במדינות צפון אירופה.

הפילוג הפיננסי אמנם התפוגג במעט, אבל בהשוואה למצב של לפני חמש שנים, הפערים בין מדינות גוש היורו הם עצומים. הפצעתם של הפערים הללו והתגובות אליהם שלטו בשיח של קובעי המדיניות מאז 2009.

אם באירופה היה איחוד פוליטי, נושא הפערים בין מדינות גוש היורו היה עולה על סדר היום לקראת הבחירות לפרלמנט (ר' מסגרת).

מחנה אחד היה קורא להעברות תקציביות גדולות ממדינות הצפון למדינות הדרום, מחנה אחר היה שם דגש על הצורך להתאמות מבניות כתנאי מקדים להשקעות ויצירת משרות. מחנה שלישי היה מציע שממשלות יפנימו את העובדה שאנשים יצטרכו לעבור ממדינה למדינה כדי למצוא עבודה, ולא רק להמתין שהמשרות יגיעו אליהם. לו כל זה היה קורה, הבחירות היו מייצרות מספיק רעש וצלצולים כדי למשוך את הבוחרים אל הקלפי.

אבל במקום זאת, הרעיונות הללו - שהועלו עוד בארה"ב בשנות השלושים כדי להתמודד עם השפל הגדול - כמעט אינם נידונים באירופה.

למעשה, מפלגות המרכז באירופה נמנעו בשיטתיות מהצעות שעשויות לעורר מחלוקת. המצעים והקמפיינים שלהן אינם מעוררים כל תחושת דחיפות, שהיא צו השעה.

הזהירות הזו מעודדת מפלגות קיצוניות שמקדמות רעיונות קיצוניים. אלו מקוות לעשות הון פוליטי מהכעס של הבוחרים כלפי אלו שאחראים למצב הנוכחי, יהיו אלו אשר יהיו.

אבל המפלגות הקיצוניות הללו אינן מאוחדות בדעותיהן. בצפון היבשת הן מתנגדות לסיכונים שיבואו עם סיוע כספי למדינות הדרום. במדינות הדרום הן מתנגדות לצעדי הצנע שכפו מדינות הצפון. קשה מאוד לגבש מסר משותף כשזהו המצב, ומובן שהאחדה של המדיניות אינו דבר שבא בחשבון.

האם יש דרך טובה יותר? פדרליסטים אירופים שואפים לאיחוד פוליטי של אירופה, שבה פתרונות המדיניות שיוצאו לתושבים יידונו בפתיחות ויוחלט עליהם בבחירות. כדי להשיג את המטרה הזו, הפדרליסטים תמכו בהצעה שהעלה לראשונה נשיא הנציבות האירופית לשעבר ז'ק דלור ונכלל באמנת ליסבון ב־2007: על המפלגות האירופיות להציג מועמדים לנשיאות הנציבות והבחירות לפרלמנט האירופי יקבעו גם מי יזכה בתפקיד.

הבחירות הקרובות יהיו הראשונות שבהן ייושם הרעיון (אמנת ליסבון נכנסה לתוקף בדצמבר 2009), ויש הרבה דברים להגיד בזכותו. אבל כבר כעת ברור שהוא לא יספיק כדי לשנות את מהותן של הבחירות, מהסיבה הפשוטה שכוחה של הנציבות האירופית הוא מאוד מוגבל.

הנציבות לא יכולה, למשל, להעביר לפרלמנט הצעה להעלאת מסים, מפני שכל החלטה שמתקבלת בה דורשת הסכמה מלאה של 28 המדינות החברות. הנציבות לא יכולה גם להנהיג רפורמה בשוק העבודה מכיוון שזוהי סמכות של הממשלות באיחוד האירופי. היא לא יכולה להחליט מה יעשה בנק ההשקעות האירופי, מכיוון שלזה יש ועד מנהל משלו. אפילו שהיא יכולה ללחוץ על ממשלות להסיר מגבלות על ניידות בכוח התעסוקה, היא לא יכולה לאלץ אותן לעשות זאת.

מעבר לכל זה, רמת הסולידריות של האזרחים באירופה היא לא משהו שאפשר להחליט עליו בבחירות. בכל אחת מהמדינות באיחוד, הממשלה המקומית היא שמחליטה על התקציב. הפרלמנטים המקומיים הם אלו שיכולים להחליט על העלאת מסים שיאפשרו העברה של כספים ממדינה למדינה. אף שהם יהיו חייבים להתחשב במצב העניינים הפוליטי, כמעט אין הגבלות חוקיות על החלטות הפרלמנטים.

עם זאת, האילוצים הפוליטיים הם לא כאלו שניתן לזלזל בהם. אזרחי המדינות העשירות עשויים לקבל העברות של כספים למדינות העניות יותר באיחוד. הם לא יבינו אם צעד מסוג זה ייכפה על ממשלתם.

כל עוד המצב הזה נמשך, פוליטיקת העשירים והעניים תישאר מחוץ לתחום עבור הפרלמנט האירופי, והעניין של הבוחרים בבחירות אליו ימשיך להיות מוגבל. כדאי לזכור את הדברים האלה כשבוחנים את הבחירות לפי אמות מידה של בחירות לפרלמנטים לאומיים.

הכותב הוא הממונה על תכנון המדיניות בממשלת צרפת ופרופסור בבית הספר לממשל ע"ש הרטי בברלין. פרוג'קט סינדיקט, 2014. מיוחד ל"כלכליסט"