מעבדות לחירות

"לא תאמינו, אבל המכוניות האלה נוסעות בלי נהג ובלי הגה. בעיניי זה חשוד מאוד". מכוניות בלי נהג אפשר למצוא היום בכבישי קליפורניה ונבדה במסגרת הניסויים שעורכת שם גוגל, והן באמת גוררות תגובות נדהמות מנהגים.

אבל במכוניות החשודות מהציטוט שבפתיחה אפשר היה להיתקל כבר לפני 84 שנה באלקטרופוליס, עיר החשמל, שאותה דמיין אריך קסטנר בספרו "35 במאי". במכונית החשמלית של קסטנר נוסעת זקנה נחמדה שיושבת ורוקמת מפה במושב האחורי, אבל יודעת להסביר ש"שיטת הנהיגה מבוססת על קשר מתוחכם בין שדה אלקטרומגנטי לבין מרכז בקרה. פשוט לגמרי, לא?".

אלא שבמקום להתלהב מהחדשנות שבמכונית נטולת הנהג, או לרצות מכונית כזאת לעצמו, הילד קונרד, גיבור הספר של קסטנר שעובר בעיר החשמל, עולה מיד על המלכוד. בעולם שבו המכוניות הן בלי נהג, אין צורך בנהגים. זו בעיה, כי קונרד הרי רוצה להיות נהג. זה המקצוע המתוכנן שלו. מדובר בילד חכם שמודע היטב למציאות הכלכלית: "מי שלא עובד לא מרוויח כסף, ומי שלא מרוויח כסף מת מרעב!". ככה זה בחיים. או שבעצם לא. כי הזקנה מסבירה לילד שהוא לא מעודכן: "אלה דעות מיושנות לגמרי. ילדי החביב, כאן באלקטרופוליס עובדים רק לשם התענוג, או כדי להישאר רזה, או כדי לתת למישהו מתנה, או כדי ללמוד משהו. כי את מה שאנחנו צריכים למחיה מייצרות המכונות, ואנחנו מקבלים את הכל בחינם".

העתיד מגיע מהר יותר

כמעט מאה שנה אחרי, והעתיד שעליו חלם קסטנר כבר כאן. זו לא רק גוגל. גם אפל החלה לערוך ניסויים במכוניות משלה, וגם יצרנית המכוניות החשמליות טסלה בעניין, ואסור לשכוח את מובילאיי הישראלית. כל אלה נושפות בעורפם של כל מי שמוצאים את פרנסתם כנהגים, ויש כמובן עוד אינספור עובדים בסיטואציה דומה - מטלרים בבנקים ועד ליועצי מס. המכונות יודעות לעבוד במקומנו ואלקטרופוליס קורמת עור וגידים. למעט פרט אחד קטן אבל מכריע: להבדיל מתושבי עיר החשמל, אנחנו לא הולכים לקבל הכל בחינם. אבל למה בעצם?

עצירה להרגעה: העובדים חשים את המכונות נושפות בעורפם כבר משחר המהפכה התעשייתית, ויש להודות שעד כה - למרות כל נבואות החורבן- מצבם של העובדים נותר סביר. נכון, כבר אין צורך באינספור אורגות ליד הנול או בהמוני חקלאים בשדות; אבל מנגד היום יש מפתחי אפליקציות, אנשי תמיכה טכנית וגם טייסות - מקצועות שלא היו קיימים פעם. שוק העבודה מתאים את עצמו לשינויים הטכנולוגיים.

מכונית ללא נהג של גוגל

ובכל זאת, משהו השתנה. העתיד מגיע אלינו בקצב מהיר יותר ויותר, כפי שמעיד למשל הנתון הבא: להמצאת הטלפון נדרשו 75 שנה להגיע ל־50 מיליון משתמשים. לרדיו נדרשו 38 שנה. הטלוויזיה כבר הגיעה ל־50 מיליון צופים בתוך 13 שנה, לאינטרנט היו 50 מיליון משתמשים בתוך ארבע שנים, לפייסבוק נדרשו שלוש שנים וחצי, ואילו לאנגרי בירדז היו 50 מיליון הורדות בתוך 35 יום בלבד.

הנתונים האלה לקוחים מתוך מחקר משותף שפרסמו בחודש שעבר צמד חוקרים מביה"ס מרטין, קבוצת מחקר בינתחומית באוניברסיטת אוקספורד, ואנשי מחלקת המחקר של ענקית הבנקאות סיטי. החוקרים מאוקספורד, ד"ר קרל פריי וד"ר מייקל אוסבורן, כבר עלו לכותרות לפני כשנה כשניבאו שהודות להתקדמות הגורפת במחשוב וברובוטיקה, בתוך שני עשורים מחשבים ורובוטים עשויים להשתלט על 47% מהמשרות הקיימות. בדו"ח הנוכחי הם מדגישים שלא מדובר במדע בדיוני: "הטכנולוגיות שאנחנו דנים בהן, מכלי רכב אוטונומיים ועד לעוזרי מכירות אלגוריתמיים, כבר קיימות במעבדות מחקר".

ומה לגבי הדפוס ההיסטורי המרגיע, של משרות חדשות שיפצו את העובדים על המשרות הישנות שנפלו קורבן לקדמה? החוקרים דווקא לא מציעים הרבה סיבות לאופטימיות. בשנת 2010, מתברר, רק 0.5% מהעובדים בארה"ב הועסקו בתעשיות שלא היו קיימות עשור קודם לכן. העובדים האלה היו משכילים בהרבה מהממוצע באוכלוסייה, וגם הרוויחו הרבה יותר. לא כל העובדים מרוויחים מהופעתו של העתיד, מתברר. מי שכן מרוויחים אלה בעלי ההון, שאגב, גם יכולים למצוא בדו"ח לא מעט המלצות השקעה - מיצרניות רובוטים חמושים ועד חברות לפרסום אלגוריתמי. "ככל שהטכנולוגיה תאפשר להחליף עובדים בציוד, כך אי־השוויון עתיד לגדול", מסכמים המחברים.

ה־99% יקבלו שאריות

לאותה מסקנה בדיוק מגיע גם הסופר הבריטי ג'ון לנקסטר. "עולם של מכוניות ללא נהג יהיה מדהים. אבל זה יהיה גם עולם שבו מצבם של האנשים שמחזיקים בבעלות על המכוניות, או שמנהלים אותן, יהיה הרבה יותר טוב משל כל השאר. כמו המציאות שבה אנחנו חיים היום - אבל עוד יותר".

לנקסטר החל להתעניין בעולם הכלכלה במסגרת תחקיר לספר שמתרחש על רקע המשבר הפיננסי, והפך בשנים האחרונות לפרשן חד כתער של המציאות הכלכלית החדשה המתהווה סביבנו. עכשיו, במאמר שפרסם בתחילת החודש ב"לונדון רוויו אוף בוקס", לנקסטר מבקש מאיתנו "לדמיין כלכלה שבה 0.1% מהאנשים הם הבעלים של המכונות, שאר האחוזון העליון מנהלים את התפעול של המכונות, וכל ה־99% הנותרים מבצעים את שאריות העבודה שלא ניתן לעשות להן אוטומציה, או שהם מובטלים".

זאת בדיוק התמונה שעולה מהדו"ח של צמד החוקרים מאוקספורד ועמיתיהם הבנקאים (גם אם יש להם הצעות משלהם להתמודדות עם המצב), כמו גם מהרבה מחקרים כלכליים אחרים. אבל לנקסטר, הסופר, מציע לנו לזכור שהתוצאות של המודלים הכלכליים הן בידינו: "הרובוטים יכרסמו בכל מקומות העבודה רק אם נקבל החלטה לאפשר להם לעשות זאת".

נוכל לסרוג ולטפל בגינה

מה שבעצם נשכח בדיון הכלכלי, לנקסטר מבקש להזכיר, הוא שהעתיד הרובוטי שמוצג לנו כבלתי נמנע הוא למעשה רק גרסה אפשרית אחת של העתיד - מציאות היפר־קפיטליסטית שבה מצבם של בעלי ההון טוב מאי פעם, הרובוטים עושים את כל העבודה, וכל שאר חברי האנושות לא עושים יותר מדי חוץ מלהשתעשע עם גאדג'טים (שלא ברור מאיפה יש להם כסף לקנות אותם).

"יש עוד אלטרנטיבה", כותב לנקסטר, "שבה הבעלות והשליטה על הרובוטים לא קשורה להון בצורתו הנוכחית. מציאות שבה הרובוטים ישחררו את רוב האנושות מעבודה וכולם ירוויחו מהתוצאות: אנחנו לא נצטרך לעבוד בבתי חרושת או להיכנס למכרות או לנקות שירותים או לנהוג במשאיות. במקום זאת נוכל לעסוק בכוריאוגרפיה או לסרוג, לטפל בגינה, לספר סיפורים, להמציא המצאות וליצור עולם חדש של מאוויים אנושיים".

"אפשר ללמוד לא מעט על הרגע הנוכחי", הוא מסכם. "מהעובדה שבעודנו ניצבים מול עתיד שיכול להיראות כמו דיסטופיה היפר־קפיטליסטית, או לחלופין כמו גן עדן סוציאליסטי, האפשרות השנייה לא זוכה לשום התייחסות".