תרגיעו עם החובות

אנחנו צריכים לחיות בהתאם לאמצעים שלנו. זה המסר שמגיע מכיוונם של לא מעט פוליטיקאים בשנים האחרונות, ובדרך כלל הוא מהווה צידוק למתכון כואב של קיצוצים, יזע ודמעות. הכל בשם הצורך להימנע מחובות שייצאו משליטה.

רק לפני שבועיים, למשל, הכריזה מלכת בריטניה אליזבת השנייה בנאום השנתי המסורתי שלה מול שני בתי הפרלמנט, ש"בריטניה צריכה לחיות בהתאם לאמצעים שלה", ופירטה שורת צעדים שמתכננת הממשלה החדשה בממלכה המאוחדת. על הפרק בין היתר: הקפאת קצבאות, קיצוץ בתקציב הדיור לצעירים והטלת מגבלות על זכותם של העובדים לשבות. על הצורך בהידוק החגורה, אגב, המלכה הכריזה בעודה יושבת על כס זהב, כשעל ראשה כתר ובו משובצים יותר מ־2,800 יהלומים.

מאחורי צעדי הקיצוצים המתוכננים בבריטניה עומדת תפיסת עולם מגובשת. כפי שהצהיר שר האוצר ג'ורג' אוסבורן בתחילת השנה, המטרה של הממשלה היא להגיע למצב שבו תוכל להתחיל להוריד את החוב הלאומי הבריטי.

לכאורה, זוהי מטרה ראויה. צריך לחיות בהתאם לאמצעים, וזה אומר לא להיות בחובות. ואם אתה כבר בחובות, עדיף לשלם אותם בחזרה. כאמור, לא רק בבריטניה חושבים ככה. בכל כלכלות המערב עוסקים בשנים האחרונות בצורך להוריד את החוב הממשלתי, כשהדיון הוא בדרך כלל בשאלות: האם להוריד את החוב מהר או בהדרגה? האם כדאי לשלם אותו היום או אחר כך? גם קברניטי המשק בירושלים, אגב, אוהבים לדבר בכל הזדמנות על חשיבות הצורך ב"הפחתת נטל החוב".

ההכנסות ממסים התרסקו

אבל יש מי שחושב אחרת, ומציע עוד אפשרות להתמודד עם חוב לאומי גבוה. "לא לעשות כלום". ההצעה הרדיקלית הזאת מגיעה מגוף שמרני המצוי בדרך כלל בלב המיינסטרים הכלכלי — קרן המטבע הבינלאומית, מוסד שנודע בעבר דווקא בזכות גישתו הקשוחה, ושהמליץ כבר לשורה ארוכה של מדינות להתחיל להצטמצם. אלא שעכשיו, במחקר מכה גלים, כלכלני הקרן פוסקים שעבור לא מעט כלכלות מתקדמות הדרך האופטימלית לנהל את החוב הגבוה היא "פשוט לחיות עם זה".

מאז 2008 החוב הלאומי מעסיק באובססיביות את הקברניטים ואת הכלכלנים במערב. ואין פלא: בעקבות המשבר הפיננסי חל זינוק אדיר בחוב הלאומי בכלכלות המתקדמות, מחוב ממוצע של 53% מהתוצר בשנת 2007 לכמעט 80% בסוף 2012. בחמש השנים האלה ממשלות היו צריכות לחלץ את הבנקים שלהן, להזרים כספי סיוע לכלכלה, וכל זה כשההכנסות שלהן ממסים מתרסקות. היום, בשנת 2015, עבור רובן המשבר כבר עבר, אבל הנגאובר החובות נשאר.

וחוב הוא לא דבר טוב. כפי שקובע צוות כלכלני קרן המטבע (בראשות ג'ונתן אוסטרי, המשנה למנהל מחלקת המחקר של הקרן), חוב גבוה הוא משקולת שמעיקה על הצמיחה, בין היתר בגלל שכדי לשרת את תשלומי הריבית על החוב נדרש שילוב של קיצוצים והעלאת מסים, ואלה בתורם מביאים לפחות השקעות במשק. המסקנה, לכאורה, מתבקשת: מה שנדרש כדי להאיץ את הכלכלה הוא להוריד את נטל החובות.

המלכה אליזבת השנייה בפרלמנט צילום: אימג'בנק, Gettyimages

חבל לשרוף עוד כסף

אלא שהמסקנה הזאת היא טעות. זה שחובות רעים לצמיחה, קובעים אוסטרי ועמיתיו, לא אומר שהורדת החובות טובה לצמיחה. להפך, עבור לא מעט מדינות יכול להיות שבמקרה הזה התרופה תהיה יותר גרועה מהמחלה: המסים הנוספים שיידרשו כדי להוריד את רמת החוב יזיקו יותר לצמיחה מאשר נטל החוב הקיים. נכון, היה עדיף אם החוב לא היה קיים. אבל מאחר שהוא כבר שם, חבל לשרוף בגללו עוד כסף, או בלשון החוקרים, "ליצור עוד עיוותים בכלכלה". עדיף פשוט לחיות עם החוב, לגלגל אותו משנה לשנה, ולתת לו להישחק אט אט, הודות לצמיחה הגבוהה יותר — כי כשהתוצר גדל, החוב קטן יחסית לתוצר.

אבל זה לא כל הסיפור. כפי שאוסטרי ועמיתיו מודים, יש עוד שיקול כבד משקל בעד הורדת רמת החוב: החשש מהעתיד. רמת חוב נמוכה היא כמו ביטוח מפני אסונות. מה למשל אם יכה עוד משבר ושוב תידרש חבילת הצלה למערכת הפיננסית? איך יממנו אותה אז? בדיוק בגלל תרחיש כזה כדאי למדינות לשמור על כרית ביטחון שתאפשר להגדיל את החוב אם צריך. זה שיקול שאותו אוהבים להזכיר מקבלי ההחלטות בירושלים בכל הזדמנות.

כל זה טוב ויפה, אומרים חוקרי קרן המטבע. נכון, צריך להתכונן ליום סגריר, אבל האמת היא שיש לא מעט מדינות שאמנם יש להן חוב גבוה יחסית, אבל עדיין יש להן מספיק מרחב תמרון למשבר. במקרה כזה העלות של תשלום החוב פשוט גדולה מהתועלת. להבדיל, יש מדינות שרמת החוב שלהן כל כך גבוהה עד שמשבר נוסף עשוי להביא אותן לחדלות פירעון. כבר לא נותר להן כל מרחב תמרון. אלה מדינות שכדאי להן לשלם את החוב.

אי אפשר לקבוע בקלות כמה מרחב תמרון יש לכל מדינה, אבל כלכלני קרן המטבע, בסיוע סוכנות הדירוג מודי'ס, מנסים לספק הערכה מלומדת. בין המדינות שחייבות להוריד את רמת החובות אפשר למצוא את החשודות המיידיות: יוון, פורטוגל, יפן ואיטליה. רשימת המדינות שלרשותן מספיק מרחב תקציבי, ואינן צריכות לעשות דבר, כוללת לא רק את נורבגיה ולוקסמבורג המתבקשות, אלא גם את בריטניה, ארה"ב, גרמניה, וכן, גם את ישראל. גם אנחנו, לפי קרן המטבע, יכולים פשוט לחיות עם החוב.

כל הדיון הזה, חשוב להדגיש, נשען על עקרונות תיאורטיים ושיקולים כלכליים מופשטים. אבל במציאות, הרבה פוליטיקאים משתמשים בחוב הגבוה ובצורך להפחית אותו כדי להצדיק את מה שהם ממילא רוצים לעשות מטעמים אידיאולוגיים: אימת החוב שייצא משליטה היא תירוץ מצוין לפרק את מדינת הרווחה. החשד הוא, למשל, שזה הנימוק האמיתי שעומד מאחורי המדיניות של הממשלה בבריטניה, שמנסה להמשיך את המהפכה השמרנית שביצעה בממלכה ראש הממשלה מרגרט תאצ'ר בשנות השמונים.

שגיאות אקסל מביכות

ועדיין, לפוליטיקאים היה קשה יותר לנקוט צעדים כאלה בשנים האחרונות, אלמלא היו מחקרים כלכליים שתומכים בהם (גם אם חלק מהמחקרים האלה, דוגמת המחקר המפורסם של צמד הכלכלנים מהרווארד, קנת' רוגוף וכרמן ריינהארט, הסתברו, באיחור, ככאלה שמתבססים על מדגמים בעייתיים ואפילו על שגיאות אקסל מביכות). לא מדובר רק באקדמאים. התמיכה הגיעה לעתים גם מקרן המטבע עצמה, שב־2010 למשל חלקה שבחים לתוכנית הקיצוצים של ממשלת בריטניה.

יש משהו מעורר התפעלות, לכן, בנכונות של חוקרי הקרן לשוב ולבדוק את הנחות היסוד שלהם, גם כשזה סותר את המלצותיהם בעבר. וזו גם ההמלצה החדשה שלהם לכולם: "אסור לקבל בהכנעה את המנטרה, שתמיד כדאי להפחית חובות".