התור לבריאות
"מערכת הבריאות לא סובלת מאנורקסיה - מישהו דואג להרעיב אותה"
בניגוד לתקציבי הביטחון והחינוך, בתי החולים וקופות החולים לא באמת יודעים מה תקציבם ומרביתם מסיימים מדי שנה בגירעונות, אבל הבעיה העיקרית של מנגנון ההרעבה בכפייה הוא היעדר יכולת ראייה ארוכת טווח. דברי עורכת "כלכליסט" בכנס התור לבריאות
בחודש שעבר בדיון שנערך בכנסת הצהיר מנכ"ל משרד הבריאות כי מערכת הבריאות בישראל סובלת מאנורקסיה. אני רוצה ברשותו של מנכ"ל המשרד – לתקן את דבריו. מערכת הבריאות אינה סובלת מאנורקסיה. היא לא מרעיבה את עצמה, היא לא מדכאת את תאבונה – אלא יש מי שדואג כל הזמן להרעיב אותה בכוח, באופן מתמיד כתפיסת עולם. מערכת הבריאות מורעבת בכפייה על ידי המדינה.
זה נכון שהחולה - במקרה הזה – מערכת הבריאות – היא בעלת רעב מתמיד – כמה שתיתן לה יותר תקציבים, כמה כסף שתשפוך למערכת הבריאות – יצרכו יותר.
יותר בדיקות, יותר תרופות, יותר ניתוחים. אנחנו רוצים להיות יותר בריאים.
- יו"ר ההסתדרות הרפואית: "מערכת הבריאות לא מצליחה לספק שירותים סבירים"
- מתקפלת עד הפירור האחרון: המדינה הכניסה פרסומאים לוועדה להגבלת פרסום מזון עתיר סוכר
- ליצמן מקדם: התור לניתוח ארוך? תוכלו לעבור לבי"ח אחר
אלא שבניגוד לביטחון, חינוך, או רווחה שיוצאים מדי שנה לדרך עם תקציב ידוע מראש – השחקנים במרכזיים במערכת הבריאות שלנו – בתי החולים וקופות החולים לא באמת יודעים מה התקציב המונח לפניהם, מרביתם מסיימים מדי שנה בגירעונות ואז באים לבקש כסף מהמדינה, ואז המדינה אומרת - אני אתן – אם אתם תתייעלו, וכך גם בשנה שאחרי ובשנה שאחריה, וחוזר חלילה.
עורכת "כלכליסט" גלית חמי בכנס התור לבריאות צילום: עמית שעל
היינו יכולים לדמיין גוף עסקי, או אפילו חברה ממשלתית שיכולה להתנהל מבלי שיש לה איזו מסגרת תקציב ברורה ומוגדרת מראש? על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בארגוני ענק המעסיקים אלפי עובדים כמו קופות החולים ובתי החולים בישראל, על אחת כמה וכמה ארגונים האחראים על הבריאות שלנו.
מנגנון מעוות שתוצאותיו באות לידי ביטוי בשטח – ההוצאה הציבורית על בריאות לנפש הוא מהנמוכות בעולם, ההוצאה הפרטית על בריאות הולכת וגדלה מדי שנה, התורים מתארכים, אנחנו שיאנים באשפוזים חוזרים.
אם בסוף 2007 עוד היינו בממוצע של מדינות ה-OECD , הרי שהיום אנחנו בין המדינות בעלות ההוצאה הציבורית הנמוכה ביותר על בריאות פר נפש.
ברמה המשקית-עסקית, התוצאות באות לידי ביטוי באופן מיידי במוסר התשלומים הנמוך מול המעגלים הרחבים יותר הפועלים במערכת הבריאות.
לא בכדי נאלץ משרד הבריאות להגיע לידי אבסורד כאשר בחודש שעבר רשם לעצמו "הישג" לכאורה כאשר החריג את מוסדות הבריאות מחוק מוסר התשלומים שאושר בממשלה בחודש שעבר.
אותו חוק – למרות שאולי לא זכה לתהודה מספיק רחבה – הוא אחד החוקים החברתיים והחשובים שעלו על סדר היום - המחייב את כל משרדי הממשלה לשלם לספקים את שכרם בתוך 30 יום לכל היותר. מדובר בלמעלה מ-200 חברות קטנות ובינוניות המספקות היום שירותים שוטפים וציוד מתכלה לקופות חולים, למרפאות ולבתי חולים.
הם אלה שמשלמים את המחיר של אותו מנגנון "הרעבה בכפייה" שמשיתה המדינה בחסותו של משרד האוצר על שירותי הבריאות במדינת ישראל.
נורמות התשלום במוסדות הבריאות מגיע לעיתים לשוטף פלוס 90 ואף ליותר מכך. המדינה לא משלמת לקופות החולים בזמן, אז איך הן יכולות לשלם לספקים שלהם בזמן? כל זה בחסות אותו מנגנון הרעבה בכפייה.
אבל הבעיה העיקרית של מנגנון ההרעבה בכפייה הוא היעדר יכולת ראייה ארוכת טווח. הנתונים האובייקטיביים אינם פועלים לטובתנו – האוכלוסייה מזדקנת, שיעור מסיימי בית הספר לרפואה וסיעוד נמוכים ביחד למדינות אחרות והצפיפות במערכת האשפוז גבוהה.
ראייה ארוכת טווח נחוצה לא רק ככלי ניהולי לייעל את המערכת, אלא גם ליצירת תוכניות ארוכות טווח להפחית את הביקושים אליה – בניית תוכניות ומנגנונים שיקטינו את התחלואה בתחומים בהם ניתן לעשות פעולות מניעה, באמצעות חינוך להגברת המודעות לפעילות גופנית, לתזונה נכונה, והסברה.
ועדת סוכר והתבטאויות נגד המבורגרים במזון מהיר – מלחמות אליהן יצא משרד הבריאות בעת האחרונה הן מעט מידי, מפוזר מדי, ויש מי שיאמרו – פופוליסטי מדי, שכן חלק ניכר מההוצאה על בריאות היא עדיין בשנה האחרונה של חיינו – לא משנה מה יקרה לנו בדרך.
ועדיין – גם ההשקעה בדרך יכולה לצמצם את ההוצאה על בריאות – להקטין תחלואה וימי אשפוז וניתוחים – אבל כל עוד ניתן היה למערכת הבריאות יכולת להקצות חלק – אפילו קטן – מהתקציב לבניית תוכניות ארוכות טווח.
אם להקביל את מצבה של מערכת הבריאות למערכת הביטחון – הרי שאם הצלחנו אחרי שנים רבות של מאבקים לבנות לביטחון תוכנית תקציבית רב שנתית – אין כל סיבה שלא נצליח לעשות את זה גם בבריאות.
"הנשק" של משרד הביטחון במאבק מול פקידי האוצר היו חיילי המילואים שלא נשלחו לאימונים והאיום של אי מוכנות למלחמה הבאה. אנחנו לא צריכים להגיע למצב בו בתי החולים יאיימו בבריאות של כולנו כדי להגיע שיזכו בתקציב מוגדר , ברור ראוי ורב שנתי.
ועדיין, הבשורות הטובות בכל זאת הן שיש לנו מערכת שירותי בריאות טובה. יש לנו רופאים טובים. יש גם לא מעט מנהלים טובים במערכת הבריאות שיודעים לנווט את הספינה הזו גם בתת תנאים בהם היא משייטת.
אבל מצב בו קופות החולים הם ארגונים נתמכים שלא שולטים בהכנסות שלהם, בתי החולים של המדינה מתנהלים ללא מבנה תאגידי, אין מסגרת תקציבית, ויעדים שהם מחויביים לעמוד בהם – גם המנהלים הכי טובים והרופאים הכי מוכשרים לא יוכלו לסייע למערכת לשרוד לאורך זמן במצבה הנוכחי ולבטח לא לשפר אותו.
