האם היטלר היה משתלט על העולם אם היו לו מטוסי F15?

שלום, כאן הקברניט; היום נעסוק בשאלה מאוד תיאורטית, אותה לא פעם שאלו אותי קוראים - איך מטוסי קרב מודרניים היו יכולים להשפיע על מלחמת העולם השנייה?

האם מבנה F15 היה מצליח לגרוס מבני מפציצים כבדים בשירות גרמניה הנאצית, ולהשאיר את היטלר על כסאו? האם עשרה F15 היו יכולים לאכול מאה מסרשמיטים בשירות בעלות הברית בימי הקרב על בריטניה, למשל? ובאופן כללי - מי יצח בקרב אוויר, הטכנולוגיה של פעם פלוס יתרון מספרי, או הטכנולוגיה של זמננו? התשובה תפתיע אתכם.

בוכנה נגד סילון: מי ינצח? F15 ו-P51 מוסטנג צילום: משאטרסטוק

לפני הכל, אסביר שהשוואה בין כלי טיס בקרב היא אמנות מודיעינית מורכבת מאוד. גם אם מתעלמים מהאקס-פקטור של יכולות הטייסים (שמושפעות מניסיון, מוטיבציה, הכשרה ואפילו גובה ומשקל), ישנם המוני גורמים לשקלל. למשל, נוכחות נ"מ ולוחמה אלקטרונית בזירה, שלב במשימה בו נתקלים הכלים (שהרי אם אחד נושא פחות דלק, לא יוכל להתמיד בעימות), מזג אוויר ועוד.

אם מסננים את הפרמטרים הללו, מקבלים השוואה שאין לה שום קשר לתרחיש בשטח. ואולם, היום אנו משכשכים בבריכה התיאורטית גם כך, שכן ככל הידוע לי, טרם פותחה מכונת זמן מבוססת F15 (רעיון נהדר לסדרת המשך עבור "בחזרה לעתיד", אם תשאלו אותי). ולכן נצייר לנו תרחיש דימיוני, וניעזר בו כדי ללמוד איך השתנתה הלוחמה האווירית משנות הארבעים ועד ימינו.

תנו, תנו להם מטוס קרב צילום: Universal Picture / AMBLIN

אפתח בספוילר: כן, מטוסי מסרשמיט 109 או ספיטפייר יכולים בהחלט להפיל מטוס F15. בתחרישים מסוימים, זה גם לא יהיה תלוי במזל עיוור או פגיעה אקראית.

בואו נעשה לנו חיים קלים ונגיד שאיכשהו, לצד שמפעיל את הטייסת יש גישה גם לדלק סילוני עשיר, גם לשמנים הנדרשים, גם לנוזלי הקירור וגם לכל יתר החומרים שנדרשים לתחזוקת מטוס קרב. לגבי חימוש לא נעשה הנחות: לכל מטוס יש תותח וולקן רב עוצמה, אך טילים לא ישחקו פה תפקיד ותיכף תבינו למה.

טייסת F15 צילום: :The Aviationist

לפני שנתחיל לנתח תרחישים, בואו נראה איך נראו משימות אוויר אוויר שכאלה בימים ההם. אפשר לחלק אותן לכמה שלבים כלליים: הגעה לאזור המשימה, איתור האויב, מגע וחזרה לבסיס.

מטוסי שנות הארבעים עוצבו כך שיתקבל זמן משימה ארוך, של שעות. למשל, משימת יירוט מפציצים תוקפים תתחיל בהמראה וטיפוס אל הגובה בו טסים המפציצים; המנועים היו חלשים, כך שהטיפוס נמשך ונמשך. האיתור לקח זמן רב משום שלא היו סנסורים מדויקים; מכ"מ קרקעי נתן התראה מאוד כללית של כיוון וגובה, וכוח היירוט הסתמך בעיקר על עיני הטייסים והעובדה שהיו עשרות מטוסים בכוח המיירט ולכן סיכוי טוב יותר שמישהו ימצא מפציץ.

מטוסים גרמנים ואמריקאיים בקרב צילום: WarThunder

שלב המגע היה יכול להתארך ולהסתבך; המפציצים היו בעלי צריחים שיורים לכל הכיוונים, ולא פעם נדרשו פגיעות מדויקות רבות כדי לחסל אחד. מבני המפציצים היו עצומים: בגזרת אירופה, נשלחו עשרות לכל משימה, ולפעמים גם מאות ולא פעם בוצעו מתקפות של אלף מפציצים.

ושלב החזרה לבסיס היה גמיש יותר; נפגעת? איבדת דלק? הבסיס נמצא שעה של טיסה ממך? לא נורא; מצא לך אחו, גלוש לנחיתה, ואז רוץ למצוא איזו חווה כדי לקבל טרמפ בעגלה לעיר הקרובה.

מסרשמיט 109 שספג אש קשה ונחת נחיתת אונס צילום: גטי אימג'ס

עכשיו, מה שהשתנה ממלחמת העולם השנייה ועד לימים בהם נולד ה-F15 הוא בסך הכל הכל: יירוט מפציצים הוא אחת ממשימות הבסיס עבורן נולד ה-F15. הוא פשוט תוכנן בעידן בו מפציצים מגיעים בגובה הרבה יותר גדול וממרחק הרבה יותר גדול, ובעיקר במספרים קטנים. האויב ישלח מבנים של שמונה עד עשרה מפציצים בכל וקטור תקיפה, וישלח כמה כוחות כאלה כשיש ביניהם מאות ק"מ, כך שכוחות היירוט יצטרכו להתפצל או להשאיר חלק מהתוקפים לכוחות הגנה בעורף.

לפי היגיון משימתי זה, תוכנן ה-F15 לשאת שמונה טילים, כך שכל מבנה יוכל לבצע כמה מכות אש לכיוון האויב לפני שייגמר לו הדלק. ודלק הוא חתיכת פקטור פה; בתרחיש הכי גרוע שאפשר - טיסה בגובה פני הים כשהאוויר עשיר בחמצן וחלקיקים מהקרקע כך שהתנגדותו גדולה - ישרוף F15 בערך 380 גלון דלק לדקה כשהוא במבער אחורי מלא. זה אומר שהדלק שלו ייגמר תוך משהו כמו שש דקות. איתור המטרה הרבה יותר קל; מכ"מ ה-F15 יכול לגלות מטוסים בקלות ולעקוב אחר מספר מטרות בו זמנית.

עד שמונה טילים. F15C משגר טיל צילום: USAF

עכשיו, הבה נבחן את המטוס האגדי בשני תרחישי קרב טיפוסיים של מלחמת העולם השנייה: יירוט מפציצי אויב וליוויי מפציצים ידידותיים לשטח אויב. כאמור, טילים לא ישתתפו בתרגיל שאנחנו עושים; מי אמור לייצר אותם? לתחזק ולטפל בהם? פגזי 20 מ"מ מודרניים הם דבר שאפשר לפרק, לשכפל ולהבין; טילים הם משהו אחר, וגם לא ישפיעו יותר מדי על המצב: אם עשיריית F15 נתקלת במבנה של אלף מפציצי אויב, הטילים לא יעשו את ההבדל.

בחרתי בשני תרחישים אלה משום שמבצעי הפצצה הם שהכריעו את המלחמה הזאת. אם גרמניה הנאצית היתה יכולה להגן על שמי אירופה מההפצצות של בעלות הברית, היתה ממשיכה לייצר תחמושת, לפתח טכנולוגיה ולקצור נצחונות. יתכן שהיתה משלימה פצצות אטום לפני ארה"ב, ומשלימה פיתוח כלים סילוניים או רקטיים שישנעו אותן לכל נקודה בעולם. פשוט קשה לשלוף פריצות דרך טכנולוגיות כשכל יום מגיעים 500 מפציצים וזורקים אלפיים טון פצצות על המעבדות שלך. ומנגד, אם שליטת בעלות הברית באוויר היתה הדוקה יותר, היה אפשר לבצע יותר גיחות הפצצה, בגובה נמוך יותר, ולקצר את המלחמה בשנים שלמות.

מבנה מפציצי B17 צילום: גטי אימג'ס

במשימת יירוט המפציצים, על הנייר נראה שמטוסי ה-F15 יעשו חיל: אף מבנה מפציצים לא יחמוק מהמכ"מ שלהם - לא B17 אמריקאים ביום, לא לנקסטרים אנגליים בלילה. אך כשתגיע הטייסת ואם תגיע הטייסת כולה ליירט את הפולשים, תוכל בקלות לחסל עשרים, שלושים, אפילו חמישים מפציצים; ואז ימשיכו ה-400 האחרים למטרה. ה-F15 יאלצו לשוב לבסיס; הם נועדו לזמני משימה קצרים יותר, והמנועים שלהם זוללים דלק.

זאת, בהנחה שאף אחד מחברי הטייסת לא התקרב יותר מדי להמוני המפציצים, משהו שמאוד קשה לעשות כשאתה טס מאוד מהר אל עבר משהו איטי, ויורה רק לכיוון התנועה שלך. F15 שיתקרב יותר מהרצוי יהפוך לתרגיל קליעה מעניין עבור אלפי המקלענים שבמאות המפציצים.

מפציצי היינקל HE111 גרמניים צילום: גטי אימג'ס

קרב אוויר, לו יתפתח, יקח את מטוסי הסילון למקום מאוד בעייתי. מטוסי קרב מודרניים טסים גבוה יותר ממטוסים של שנות הארבעים; האוויר פחות צפוף, ומקל על טיסה מהירה. טיסה נמוכה היא פחות יעילה בדלק וכפי שאמרנו, מנועי סילון הם זללנים. אז יהיה על מבנה ה-F15 לרדת לגובה בו הם פחות יעילים, וזמן הקרב האפשרי שלהם יצטמצם אף יותר.

ל-F15 יש עוד חיסרון בקרב אוויר שכזה: לכל מטוס יש מהירות מינימלית, מתחתיה פשוט לא ידחקו די אוויר תחת כנפיהם, יזדקרו וייפלו. והפער בין F15 ובין ספיטפייר או מסרשמיט 109 בתחום זה בעייתי מאוד; במגע בינו ובין ומטוס בוכנה יידרש הראשון לבצע יעף ירי מהיר ולהסתובב כמה שיותר מהר, לביצוע יעף נוסף. וזה מאוד, מאוד קשה כשאתה טס הרבה יותר מהר מהמטרה; דמיינו את שאקיל או'ניל מנסה לקלוע כדור לסל, בעודו חולף על פניו במכונית פורמולה 1, תוך שהוא נוהג בה.

עוצמה אדירה, כילוי דלק אדיר. מנוע ה-F100 של ה-F15 צילום: USAF

ועתה, בואו לסיפור את יתרונות המסרשמיט או הספיטפייר: ביכולתם לפנות הרבה יותר חד מכל F15; הם איטיים יותר ויציבים יותר במהירות נמוכה וגובה נמוך. יהיה להם קל מאוד לצלול בקטנה ולסכן את ה-F15 התוקף בטיסה אל תוך הקרקע, וכשייחלץ מהיעף בדרכו לסיבוב נוסף, ינוח בתוך הכוונת של מטוס הבוכנה. או אם נחזור לדימוי הקודם, עכשיו שאקיל או'ניל מנסה לקלוע כדור תוך נהיגה במכונית פורמולה 1, כשהסל משנה את הגובה שלו רנדומלית.

שיעור הפנייה של מטוס קרב תלוי במשקל הספציפי שלו (דבר שמשתנה עם כילוי הדלק והתחמושת), גובה הטיסה, ובאופי ביצוע התמרון; בגובה נמוך, שיעור הפנייה המתמשכת הגדול ביותר של F15 עומד על כ-18 מעלות בשנייה בכ-600 קמ"ש. לעומתו, הספיטפייר פונה כ-22 מעלות בשנייה (אפילו 25 אם הספיק לשרוף כ-50% מהדלק שלו) והוא עושה זאת בכ-450 קמ"ש, כך שרדיוס הפנייה קטן יותר; ה-F15 יתקדם הרבה בעודו פונה, מה שיעשה חיים קלים למטוס הבוכנה, שבטבעיות יישאר מאחוריו.

חזק ויעיל. מכונאים מחליפים מנוע מרלין למטוס ספיטפייר צילום: USAF

עם שיעורי פנייה כאלה, יהיה הגיוני יותר לנהל קרב במישור האנכי - ופה שוב מסתבכים עם סוגיית הדלק: שורפים יותר ממנו כשמטפסים, ולכן המטוס המודרני יהיה מוגבל אף יותר בזמן המשימה שלו. ל-F15 יהיה קל יותר לפגוע, בהינתן מצב ירי אופטימלי, אך למטוס הבוכנה יהיה קל יותר ליצור מצב ירי. הפגיעה תהיה קשה כי המטרה מולו אמנם נעה פי שניים-שלושה יותר מהר ממנו - אך היא גם גדולה בהרבה. ה-F15 הוא בגודל של מפציץ כבד משנות הארבעים.

וכאן אנחנו מגיעים לתכל'ס: גם אם כל טייסת ה-F15 תמריא ותטוס יחד למשימה, סביר להניח שהיא תהיה בנחיתות מספרית גדולה. לא פעם נשלחו כוחות מטוסי קרב של שמונים ומאה מטוסים שמלווים מבני מפציצים עצומים. ומטוסי F15 צריכים מרווחי בטיחות גדולים יחסית זה מזה בעת ביצוע יעפים, שלא יתנגשו או יחלפו זה בזרם הסילון של זה (זוכרים מה קרה ל-F14 של טום קרוז ב"אהבה בשחקים"?).

מטוסי F15 במבנה מכונס צילום: USAF

כשכל מטוס בוכנה טס בחיפוי עוד אחד לפחות, נוצר מצב שדומה למציאות במלחמה בה מטוסי קרב תקפו מפציצים איטיים, וחטפו אש ממקלעי ההגנה שלהם: ה-F15 יוכלו לעוט על המטרות ולירות, ואולי לפגוע, אך תמיד יקבלו יותר אש מיותר זוויות. וזמן המשימה המוגבל יאלץ אותם לקחת יותר סיכונים כדי להפיל. לפיכך, אני סבור שבקרב בין כוח F15 וכוח מסרשמיטים עדיף מספרית (המצב הסביר), ינצח הפרופלור את הטורבינה.

אבל איך כל זה ישפיע על המלחמה עצמה? ובכן, חוץ מלבלבל נורא קציני מודיעין, כמעט שבכלל לא - ולמעשה, המטוסים המודרניים היו נכשלים במשימות שלהם: מבנה F15 יתקשה להגן על מבנה מפציצים משום שהאחרונים איטיים מאוד, וזמן הטיסה ממושך. F15 לא יוכל לטוס בקצב הזה לאורך זמן, ואם מטוסי הסילון ירוצו קדימה בחיפוש אחר מטוסי אויב מכיוון גישה אחד, יפקירו את המפציצים להתקפות מכיוון גישה אחר. עוד בשלב מוקדם מאוד הבינו הנאצים שצריך לתקוף מכמה כיוונים כדי להקשות על מטוסי ההגנה, ונעשו מאוד טובים בכך. לפיכך, היטלר לא היה משתלט על העולם עם עשרים מטוסי F15, ובעלות הברית לא היו מקצרות את המלחמה בעזרתם.

מלמעלה: ספיטפייר, ת'נדרבולט, מסרשמיט 109 ומוסטנג צילום: משאטרסטוק

החברים בטייסת הווירטואלית Grim Reapers החליטו לבחון את זה. בעזרת פלטפורמת הסימולטורים הסופר-ריאליסטית והנפלאה DCS world, הציבו מטוסי סילון ובוכנה זה מול זה אחד-על-אחד, תחת מגבלת גודל וגובה זירת הלחימה. ואכן, הצליחו מטוסי מוסטנג ומסרשמיט להפיל מטוסי F16 (שהם זריזים יותר מה-F15 בקרב פניות) ו-F18. בניסויים נוספים שערכו, הופלו הרבה מאוד מטוסי סילון. למטוסים המודרניים יש יתרון עצום במישור האנכי, וביכולתם לטפס לגובה ולעוט על היריב. ואולם, כשהמטרה טסה לאט ונמוך, קל מאוד להישתל בקרקע, או להיכנס למצב מסוכן עם ההיחלצות מהצלילה.

F15 חוטף צרור ממטוס ספיטפייר, מתוך הניסוי של Grim Reapers צילום: (Grim Reapers (Youtube

אז מה למדנו? שהלחימה האווירית השתנתה בצורה כה משמעותית, שעל אף פריצות הדרך הטכנולוגיות, יתקשו צוותי מטוסים מודרניים בעימות במתארים הטיפוסיים של שנות הארבעים. כל מערכת נשק נועדה להתאים לסביבה בה היא פועלת, ואין בכוונתם של המהנדסים לבנות משהו שינצח כל יריב תיאורטי (בדיוק כפי שאין בכוונתם של מקבלי ההחלטות לתקצב דבר שכזה). הנדסה היא אמנות הפשרות, ומשהו מורכב כמו מטוס צבאי חייב להיות פיתרון לבעיות רלוונטיות וריאליות; הוא מכונה ולא מנורה עם ג'יני.

תוך שבעים שנה, אעריך בזהירות, כבר יוחלפו מטוסי הקרב בכלים אוטונומיים קטנים שיישאו מערכות לייזר, או בטילים לטווחים ארוכים ביותר ושוב תשתנה המלחמה ללא היכר. אין לדעת איך היו יכולים להתמודד עם מערכות הנשק של ימינו, ובעצם, מי יודע - אולי גם הם יפסידו לספיטפייר. טיסה נעימה!