טעם הניצחון של פישר וחזקיהו
עכשיו כבר ברור: דני דנקנר לא הוביל את הבנק ואת לקוחותיו לסיכונים. נראה שבסכסוך המתוקשר עם הפועלים, בנק ישראל הלך קצת רחוק מדי
בשבועות האחרונים חיטטו אנשי הפיקוח על הבנקים במחשבי בנק הפועלים. החרימו חומרים, מסמכים מסווגים, פרוטוקולים של דיונים. עד כה לא התגלה "אקדח מעשן", משהו שיכשיר את מהלך ההדחה של יו"ר בנק הפועלים שאליו יצא המפקח על הבנקים לפני כחודשיים.
ייתכן שהמפקח על הבנקים הביא בחשבון אפשרות כזו, אבל הוא ידע היטב את האפקטיביות של עצם המהלך. חיפוש, בדיקה וכותרות בעיתונים הם מתכון בטוח להחלשת התנגדות. דני דנקנר נשבר. אפילו הילד הרע של הבנקאות, שהעז לא פעם להגיד לרגולטור מה הוא חושב בלי לחשוש מנחת זרועו, החליט לוותר ולפרוש.
מנומק זה לא
לשיטתו, סטנלי פישר צודק. מבחינתו זה היה עניין עקרוני, והפרטים הקטנים לא ממש מעניינים. הנגיד היה חייב להגן על יוקרתו של המוסד שבראשו הוא עומד, ועל כבודו של המפקח על הבנקים שאותו מינה בעצמו. גם אם המפקח קיבל החלטה שגויה, לא עניינית או לא מבוססת דיה - פישר ידע שאם לא ייתן לו גב, הוא יצטרך לשלוח אותו הביתה. הבחירה בין המפקח לבין דנקנר לא היתה באמת דילמה.
פישר עצמו סירב לאורך כל הסכסוך לספק לציבור נימוקים להחלטת בנק ישראל להדיח את דנקנר. טיעונים שונים ומשונים שנזרקו לחלל האוויר על ידי "מקורבים" נימקו את ההחלטה בחשש לפגיעה ביציבותו של הבנק. אלא שעכשיו כבר ברור למדי: דנקנר לא הוביל את הבנק לסיכונים שערערו את יציבותו, לא סיכן את כספי לקוחות הבנק ולבטח לא מעל בכספיו.
בחודשים האחרונים עשה דנקנר שגיאות טקטיות בניהול היחסים עם הבנק המרכזי ובניהול הצד התיקשורתי של העימות. פוליטיקאי מיומן הוא לא. נראה שחטאו העיקרי היה שלא ניסה להתחבב על הפקידים מירושלים. בדרך גם הצליח לסמן את עצמו כמטרה נייחת עבור בכירים שפרשו בעבר הלא רחוק מהבנק, ולקוחות מסוימים של הבנק שנקלעו לקשיים פיננסיים. אלה גם אלה סיפקו רוח גבית למסע ההדחה המתוקשר.
מצחיק זה לא
"רצינו לעשות את זה בשקט, אבל לא היתה לנו ברירה", התבטא פישר לפני כמה שבועות בהתייחסו לפרסום החריג של מכתבו של המפקח על הבנקים לדירקטוריון פועלים (שבו דרש המפקח להקים ועדת איתור). במבט לאחור, זה היה השלב שבו העימות בין בנק ישראל לבין ראשי בנק הפועלים עלה מדרגה.
בימים כתיקונם, הנגיד הוא איש שיחה מלא כריזמה, שיודע לתבל בהומור עצמי אפילו נאום על יחס חוב־תוצר, ולהוסיף ציטוטים ממחקרים ואזכורים של ספרות מקצועית. אבל כאשר נשאל פישר במפגש סגור על העימות עם בנק הפועלים, הוא איבד בן רגע את סבלנותו והשיב בתוקפנות לשאלות לגיטימיות. לא היה במפגש ההוא מקום להומור, בטח לא עצמי.
מתוק זה לא
המפקח והנגיד השיגו את מבוקשם - דנקנר הולך הביתה. בנק הפועלים קרוב לוודאי לא יתמוטט, אבל גם בנק ישראל איבד משהו, בוודאי הפיקוח על הבנקים. "פעם ידעת שכל מה שאתה אומר שם לעולם לא יוצא החוצה", אמר השבוע מנכ"ל לשעבר של אחד הבנקים הקטנים, "היום זה כבר לא ככה". באחת ההופעות הפומביות שלו העיר פישר ש"במדינות אחרות די ברמיזה של נגיד" כדי שמשהו ייעשה. באזני כמה מהשומעים היה באמירה הזו משהו מאיים.
רגולטורים הם כלב השמירה האמיתי של הציבור. תפקידם החשוב הוא להגן עלינו מפני גופים עסקיים מונופוליסטים, דורסניים, תאבי בצע ומושחתים. רגולטורים הם משרתי הציבור. דווקא משום כך הם מחויבים לתת דין וחשבון על מהלכיהם - אם לא לציבור הרחב, אז לפחות לנוגעים בדבר. בטח ובטח כאשר מדובר בעריפת ראשים, שהפכה בשנים האחרונות לספורט הלאומי של רגולטורים: ככל שתביא ראש שמן יותר, כך אתה חזק יותר.
בנק ישראל הוא אחד הרגולטורים החשובים במשק, שהצליח לאורך שנים לשמור על יוקרה ומוניטין. נראה שבסכסוך המתוקשר עם בנק הפועלים הוא הלך קצת רחוק מדי. ניצחון מתוק זה כבר לא יהיה.
