פרשנות: משטרה או משטר?

ברוך לשם, בביוגרפיה של החוקר האגדי בנימין זיגל, כתב על הקשיים שבהם נתקלה חקירת השר אהרון אבו־חצירא. המשטרה, כדי לחלץ את החקירה התקועה, הדליפה לתקשורת על מו"מ שמתנהל עם שישה עדי מדינה. זה היה שקר. לא היו שישה, היה בקושי אחד מפוקפק. המטרה היתה פשוטה: להבהיל עדי מדינה פוטנציאליים

בהולילנד וספיחיה נעשה תרגיל דומה: יצירת מצג תקשורתי של הצלחה כדי להבהיל ולרתום עדי מדינה פוטנציאליים. מאיר רבין ושולה זקן למשל. במקביל מדווח על סדקים שנפערים באמינות ובסחורה שמציע עד המדינה שכבר גוייס.

דרך אחרת לקידום חקירה היא מעצרים. השופט אברהם הימן, בניסוח פזיז ומיותר (בהארכת מעצר!), הקדים מכה לתרופה וכתב שמדובר באחת הפרשות החמורות בתולדות המדינה. התקשורת אימצה תמונה נוראה של שחיתות מקיר לקיר. מחירייה להולילנד. מאהוד אולמרט לעובדיה יוסף. עכשיו נותר רק לאסוף את הראיות.

למסלול הזה, שהולך מהסוף להתחלה, מחגיגת הפיצוח לספקנות המתחייבת בתחילת הדרך, יש שני מחירים כבדים שראוי להתעכב עליהם. האחד היא פגיעה קשה בשמם, כבודם וגופם של נחקרים שנעצרים מעבר לדרוש. סגן ראש היאחב"ל לשעבר אבי דוידוביץ, הודה (כלכליסט, 25.4) שלפעמים עוצרים כדי להפעיל לחץ על נחקרים, ולא על פי עילות המעצר החוקיות המשרתות את החקירה. נדמה שכך זה הפעם. ועל הדרך גם משפילים ואוזקים שלא לצורך.

הפגיעה השניה היא בדמוקרטיה הישראלית, המוצגת כאכולת סרטן שחיתות הפוגע בעשייה, בבירוקרטיה ובפוליטיקה. לעתים כדאי לשקול איזון נכון יותר בין חקירת משטרה לריסוק המשטר.

חובה לחקור ואף להשתמש בתרגילי חקירה לגיטימיים. ייתכן גם שהתמונה הראייתית מוצקה יותר ממה שנדמה. מצד שני, יש לנו כבר מסורת של פרשיות שהחלו כ"חמורות ביותר בתולדות המדינה" והולידו אישומים מינוריים. הפרשה הנוכחית מתכתבת עם היעדים הגבוהים ביותר: אולמרט כנאשם, שוחד כסעיף האישום, והרשויות הופכות כל אבן ומיזם כדי להגיע ליעדים.

בתקשורת זה מצליח: הרוב המכריע של הישראלים משוכנע שהכל רקוב ושאולמרט הוא אבי אבות הטומאה. מעניין אם אכן יימצאו הראיות שיוכיחו תזה זו.

אם זה לא יקרה, מתחייב חשבון נפש במשטרה ובפרקליטות. החשבון הזה לא ייערך, כי הציבור מאוהב בטיהורים. העיקר שהמשטרה תרדוף. פחות חשוב אם גם תשיג את המטרה.