למה שנייה לא מחולקת ל־60, כמו דקה ושעה?

אביחי היקר,

הסיבה היא שחלוקת השעות לדקות ושניות נעשתה בתקופה אחרת מהחלוקה למאיות שנייה.

במשך רוב שנות קיומו, המין האנושי השתמש בעיקר במידות זמן שנקבעו בידי הטבע. מידות כמו היממה, החודש (הירחי) והשנה (השמשית). רק לאחרונה, באופן יחסי, צץ הצורך לחלוקות מדויקות יותר.

המצרים הקדמונים חילקו את היום לעשר שעות אור ועוד שתי שעות דמדומים. למה דווקא שתים עשרה? אולי בגלל תריסר חודשי השנה. אולי כי 12 הוא פשוט יופי של מספר - הוא מתחלק נהדר בשתיים, בשלוש ובארבע. זה חשוב כשאתה רוצה לדעת כמה שעות יש ביום וחצי, או כשאתה מקצה שני שלישים מהיום לצפייה בטלוויזיה או לבניית פירמידות.

מה השנייה אצלך? צילום: אי פי אי

בשלהי המאה הי"ז, טכנולוגיית בניית השעונים אפשרה חלוקה דקה יותר של השעה. לחלוקה הזו קראו "דקה". למדקדקים הוסיפו עוד מחוג שביצע חלוקה שנייה, מדויקת עוד יותר, שקיבלה את השם "שנייה". וכן, זה עובד כמעט בכל שפה.

מנין החלוקה ל־60? כנראה מהבבלים הקדמונים, שחילקו הכל במספר שמתחלק לא רק בשתיים, שלוש וארבע, אלא גם בחמש. המדענים הבבלים חילקו את היממה ל־60 "שעות", שהתחלקו ל־60 "דקות" שהתחלקו ל־60 "שניות", ואלה המשיכו להתחלקו ב־60 עוד שלוש פעמים לפחות, עד למידות של 1.8 מיליוניות השנייה.

מאית השנייה, לעומת זאת, התפתחה בחברה המערבית המודרנית שלנו, ולנו יש משהו שלא היה לא למצרים ולא לבבלים: תלות מוחלטת בשיטת הספירה העשרונית. כל בבלי מתחיל יוכל להגיד לך שזה לא יעיל, אבל זה המצב. אנחנו סופרים בחזקות של עשר, ולכן נוח לנו יותר לחשב כשיחידות המידה מבוססות על חזקות של עשר. מאית השנייה אינה אפילו יחידת זמן תקנית, היא פשוט תוצר בלתי נמנע של חברה שמחלקת הכל לאגורות ואחוזים.

איך נוצר הביטוי צדק פואטי ומה פירושו? למה פואטי? רונה

רונה היקרה,

את האשמה אפשר לתלות בהיסטוריון ומבקר המחזות האנגלי תומס ריימר. כמנהגם של מבקרי אמנות, ריימר היה נחוש מאד להסביר לכולם איך דברים צריכים להיות. במנשר משנת 1678, שבו הוא הקפיד להתאונן מרה על מצבה העגום של התרבות ושל בכלל, מסביר ריימר שיצירת אמנות צריכה להמחיש את עקרונות הגמול ההולם ואת הניצחון הבלתי נמנע של הטוב על הרע כדי לעודד התנהגות מוסרית אצל הקהל.

בחיים האמיתיים אנו נתקלים לעתים קרובות בחוסר צדק משווע. במכולת, בכנסת, אפילו בשירותים - החיים פשוט אינם צודקים. זה הצדק היומיומי. ריימר טוען שביצירות אמנות צריך להשתמש בצדק אחר: צדק שבו הטובים תמיד מנצחים והרעים תמיד מפסידים. ריימר קרא לזה "צדק פואטי", כלומר צדק של משוררים. צדק כפי שצדק צריך להיות.

מקור המלה "פואטי", דרך אגב, במילה היוונית "פויאטס", שמשמעותה "משורר" והוראתה המילולית היא "יוצר" באופן כללי. אותו שורש עצמו העניק לשפה העברית את המילה "פיוט".

כיום משתמשים בביטוי כדי לציין מקרים שבהם המציאות היומיומית משתמשת בסטנדרטים המוסריים של ריימר. כשהטוב באמת מנצח והרע באמת נענש, ובפרט כשהרע נענש באופן שקשור לחטאיו. כשהמן הרשע, בהיפוך גורל מפתיע, נתלה מאותו העץ שהכין למרדכי, אנחנו קוראים לזה "צדק של משוררים". הכוונה היא שנדמה כאילו מישהו עם אג'נדה מוסרנית ישב וכתב את זה. בימינו אולי מדויק יותר לקרוא לזה "צדק הוליוודי".

מובן שריימר רק המציא את הביטוי. הרעיון ישן בהרבה, ונחשב למיושן עוד לפני שהוא נולד. הטרגדיות של שייקספיר, אותן ריימר ביקר בעוז, נוצרו והיו ללהיט כמה עשורים לפניו. ואולי יש סוג של צדק פואטי בכך שמלבד הביטוי, תרומתו העיקרית של ריימר לתרבות המערב היא 16 כרכים שמתעדים את כל הבריתות שהכתר האנגלי כרת עם ממלכות, נסיכויות ומדינות אחרות.

שאלות לבלדד השוחי: askbildad@calcalist.co.il