המלחמה על הקוטב

בשבועות הקרובים ייערך תרגיל מיוחד של הצבא הרוסי: יחידות הצנחנים יבצעו צניחה המונית ראוותנית כשהן חמושות ברובי סער ארוכים ומציגות מדי הסוואה לבנים, אטומים לחלוטין לתנאי הסביבה. התרגיל הזה שונה במעט מהתרגילים הרגילים של הצנחנים הרוסים: הוא לא יתקיים בערבות סיביר או בפאתי צ'צ'ניה, אלא בנקודה הצפונית ביותר בכדור הארץ - בקוטב הצפוני. מה שהוכרז תחילה על ידי שגריר רוסיה בקנדה כ"מהלך סמלי ללא כוונות פוליטיות", והוכתר בהמשך על ידי הגנרל הרוסי ולדימיר שאמאנוב כ"ביקור שוחר שלום בקוטב, שמטרתו להגן על האינטרסים הרוסיים", התקבל בעולם בהלם.

הראשונה להגיב היתה קנדה: שר החוץ הקנדי, לורנס קאנון, שוגר לסיור בחלק הקנדי של החוג הארקטי כדי להתרשם מהפעילות הממשלתית למיפוי גיאולוגי, שאמורה לקבע סופית את גבולות קנדה בצפון הרחוק. "מעניין לראות את המדענים הקנדים אוספים כל פיסת מידע שתסייע לתביעות הטריטוריאליות שלנו, בזמן שהרוסים משחקים בתקיעת דגלים ובהטסת צנחנים", אמר קאנון. "זה ניגוד מושלם: אנחנו מתייחסים לעניין ברצינות בעוד הרוסים עסוקים בתרגילים".

זו לא תהיה הפעם הראשונה שרוסיה תבצע פעולות שמטרתן להראות שהקוטב הוא חלק מאדמתה: לפני שנתיים וחצי , באוגוסט 2007, שיגר הצבא הרוסי שתי צוללות זעירות לקרקעית הים שמתחת לקוטב, ואלו הציבו בו דגל רוסי זעיר עשוי טיטניום. כדי לרכך את הרושם צורפו לצלילה שני מיליונרים זרים, אוסטרלי ושבדי, שראו במסע הרפתקה — אבל הרוסים לא התאפקו: "החוג הארקטי הוא שלנו", הצהיר מוביל המבצע, ארתור צ'ילינגארוב, חבר פרלמנט רוסי וחוקר קוטב ותיק (שיזם גם את תרגיל ההצנחה העכשווי). "אנחנו חייבים להוכיח שהקוטב הצפוני הוא המשך ישיר של האדמה הרוסית".

באירופה ובארצות הברית מחו בתקיפות. גם שר החוץ הקנדי אז, פיטר מק'קיי, התפוצץ. "זו לא המאה ה־15", הוא אמר. "אי אפשר ללכת מסביב לעולם, לתקוע דגלים ולהגיד 'זה שלי'". ולדימיר פוטין, אז נשיא רוסיה וכיום ראש ממשלתה, קרא לתגובה "חסרת פרופורציה", והוסיף שהרוסים לא מנעו משום מדינה להציב את דגלה מתחת לקוטב. "שיציבו, אם הם מסוגלים", אמר.

אוניה בים הארקטי. הקוטב מכיל 13% מהנפט שטרם התגלה בעולם צילום: SHUTTERSTOCK

ההיתממות המתגרה הזו, ופרובוקציות דגל הטיטניום, ייזכרו בהיסטוריה כאות הפתיחה של המירוץ אל הקוטב. על הלוח הענק הזה, הגדול כמעט כמו המזרח התיכון כולו, משחקות חמש מדינות: רוסיה, קנדה, ארצות הברית, נורבגיה וגרינלנד (השייכת לדנמרק). כולן שלפו מהמגירה תוכניות אב שנשכחו בימי המלחמה הקרה, ניערו את האבק מעל אינטרסים שנשכחו זה כבר, והחלו לעדכן מפות, לרענן מדיניות, לנסח מסמכים -- וגם להתחמש.

המלחמה הקרה החלה.

מחלקה על הקרח

קנדה היא אולי לא מעצמה צבאית (הצבא הסדיר מונה 67 אלף איש, פחות מ־7% מצבא רוסיה), אבל כמו שקאנון אמר, היא באמת מתייחסת אל הקוטב ברצינות. מאז היבחרו של ראש הממשלה הנוכחי, סטיבן הארפר, היא השקיעה יותר מחצי מיליארד דולר קנדי בפיתוח אזרחי של הצפון הרחוק. נוסף על כך, הקנדים השקיעו עשרות מיליוני דולרים בתוכנית Northern Watch - מערכת בקרה צבאית שכוללת חיישנים תת־מימיים המסוגלים לגלות כלי שיט או צוללות, אפילו בעומק של 11 ק"מ. באוקטובר הקרוב יחלו הניסויים במערכת, שצפויה להיהפך למבצעית ב־2012. עד אז, הקנדים יחנכו בקרוב שלוש ספינות סיור ושוברות קרח חדשות.

חיסכון בעלויות השיט שלום לך, סואץ עלות שינוע מכלית מאירופה ליפן דרך סואץ גבוהה מעלות השינוע באמצעות שוברת קרח דרך הים הארקטי אסף גלעד ואולגה ויניאר לכתבה המלאה 

אבל כל המערכות הללו לא סייעו לקנדים לחזות את האירוע שהתרחש ב־18 בפברואר 2009. ערב ביקורו המדיני הראשון של הנשיא אובמה בקנדה הגיחו מפציצים רוסיים לטיסת ראווה בשמי קנדה. הפרובוקציה הוציאה את הקנדים מדעתם: "אני לא מאשים את הרוסים שכיוונו לביקור אובמה, אבל צירוף המקרים גדול מדי", אמר מק'קיי. שר ההגנה הרוסי אנטולי סרדיוקוב פרסם במהרה מכתב תגובה, שכינה את הרמיזה של מק'קיי מגוחכת, שגויה וחסרת היגיון. "שני מטוסים שנכנסים למרחב הבינלאומי הם לא איום", אמר סרדיוקוב.

האיתות הרוסי הקפיץ גם את נורבגיה השלווה ושוחרת השלום, שהכריזה על רכישת 30 מטוסי קרב - לטענת שרת ההגנה גרֵטָה פארֵמוֹ, בגלל "האינטרסים החשובים שכרוכים בהתפתחויות בצפון הרחוק". זמן קצר אחר כך נאספו מפקדי ברית נאט"ו באיסלנד, לראשונה מאז המלחמה הקרה, והכריזו כי יגבירו את נוכחותם הצבאית בקוטב כדי למנוע סכסוכים פוטנציאליים באזור.

מה יש בקוטב

בקיץ 2008 נסוג לראשונה מעטה הקרח הצפוני באופן שאפשר לספינות לחצות את הים הארקטי. בכך קוצרה הדרך בין אירופה, צפון אמריקה והמזרח הרחוק - מה שמהווה חיסכון אדיר בהוצאות שינוע. הנתיבים הימיים הללו פתוחים שבועות ספורים בשנה, אך התחזית היא שעד 2030 הם יהיו נטולי קרח לחלוטין בעונות הקיץ.

הקוטב הצפוני מציע יותר מנתיבי שיט נוחים. המשלחת הגיאולוגית הלאומית של ארצות הברית קבעה לאחרונה כי הקוטב מכיל כ־13% מהנפט שטרם התגלה בעולם ועד כ־30% מהגז הטבעי שטרם התגלה. יחד, אלה מהווים 22% מכלל המשאבים הפחמניים הניתנים לגילוי: 10 מיליארד טונות של גז ונפט. עם שלל כזה ברור למה מדינות חוג הקוטב ממהרות לקפוץ למים הקרים.

משלחת דנית באי הנס. גם הקנדים רוצים את האי הלא מיושב צילום: אי פי אי

העניין של פוטין בקוטב מובהק: זה זמן רב שהוא מבטיח להשיב לרוסיה את גדולתה האבודה ולהפוך אותה ל"אימפריית אנרגיה". רוסיה היא מפיקת הגז הגדולה בעולם ומפיקת הנפט השנייה בגודלה. רוסיה הבהירה את כוונותיה בגבול הצפון לא רק באמצעות תקיעת דגלים והצנחת חיילים, אלא גם בתוכניות הפיתוח האדירות: הקרמלין השקיע מיליארד דולר בנמל מורמנסק, הנמל המרכזי בצפון־מערב רוסיה, כדי להכפיל את שטחו עד 2015.

לרוסיה יש כיום שלושה פרויקטים מגלומניים בים ברנטס הארקטי: לוּקאויל, חברת הנפט הגדולה ברוסיה, הקימה עם קונוקו־פיליפס האמריקאית מסוף נפט בשדה ואראנדֵיי, בהשקעה של 4 מיליארד דולר; גזפרום, חברת הגז הגדולה ברוסיה ובעולם כולו (שנשיא רוסיה, דמיטרי מדבדב, שימש מנהלה שנים רבות), משקיעה 2 מיליארד דולר בהקמת מתקן קידוח ענק בשדה פְרירָה־זְלוֹמָנוֹיֵה; בפרויקט האמביציוזי ביותר חברה גזפרום לטוטאל הצרפתית ולסטאטאויל הנורבגית (חברת הקידוחים הימיים הגדולה בעולם) לפיתוח שדה שטוקמן - אחד משדות הגז הגדולים בעולם, שיכול לספק את תצרוכת החשמל של ארצות הברית כולה למשך שש שנים.

"פיתוח שדות האנרגיה בים ברנטס ידרוש טכנולוגיות מורכבות, ולא בטוח שהוא כדאי במחירים של היום", אומר ל"כלכליסט" העיתונאי רוג'ר הווארד, מחבר הספר "הבהלה לקוטב" (The Arctic Gold Rush), "אבל במוקדם או במאוחר מישהו ינצל את רזרבות האנרגיה האלה".

הווארד, עיתונאי בריטי ותיק, מורגל בסיקור משברי אנרגיה: הוא שהה זמן רב במזרח התיכון, ואף פרסם שני ספרים העוסקים במשטר האיראני. תקיעת הדגל הרוסי בקרקעית מימי הקוטב ב־2007 הסיטה את מבטו צפונה. "זה היה אקט שטחי ונטול סיכון שנועד להפנות את תשומת הלב של ארצות הברית, בריטניה ואפילו של ספקיות הנפט במזרח התיכון - אל רוסיה. וזה הצליח.

פוטין. כמו כל הרוסים, זוכר איך הצאר מכר את אלסקה בנזיד עדשים צילום: אי פי אי

"שילוב של משאבים טבעיים ואסטרטגיה מדינית מצית כיום את המשחק הפוליטי שיקבע מי ישלוט בקוטב. אין כיום הרבה מודיעין טוב על מלוא האסטרטגיה הרוסית בקוטב, אבל אנחנו יודעים שהם בודקים ללא הרף את העדיפויות הצבאיות שלהם שם, ובאפריל בשנה שעברה הם הדגישו שיש צורך להגן על הקוטב ועל החוף הצפוני. עם זאת, הכלכלה הרוסית נמצאת במצב קשה, לא רק בגלל המשבר הכלכלי העולמי, אלא גם בגלל ירידת מחירי הנפט. השלכה אחת של זה היא הפחתת הפרובוקציות מצדה".

כך או כך, פוטין משוכנע כי הקוטב שייך לרוסיה, ולא יסכים לוותר עליו. כמו כל הרוסים, הוא זוכר היטב כיצד הצאר אלכסנדר השני מכר לארצות הברית את אלסקה מרובת המשאבים הטבעיים, עד אז טריטוריה רוסית, תמורת 7.2 מיליון דולר (פחות מ־100 מיליון דולר במונחים מודרניים). בינתיים הפיזיקה משחקת לטובתו: בדצמבר האחרון חשף "נשיונל ג'יאוגרפיק" כי הקוטב הצפוני המגנטי נע בקצב של 60 ק"מ לשנה לכיוונה של רוסיה — על חשבונה של קנדה.

ארה"ב לא בעניין, סין דווקא כן

ארה"ב עצמה נמצאת כיום במבוכה ביחס לעמדתה לקוטב. כבעלת השליטה באלסקה היא חברה בחוג המדינות הארקטיות, אבל נדמה שנושא השליטה בקוטב פחות מטריד אותה. "ארצות הברית סקפטית הרבה יותר לגבי שינוי האקלים. בניגוד לרוסים, הם פחות מוכנים להאמין שהקרחונים נמסים", אומר ל"כלכליסט" ריצ'רד סייל, מדען שכתב כמה ספרים על הפוליטיקה בקוטב, בהם "המירוץ לקוטב" שיצא לאחרונה. "האמריקאים לא עושים הרבה חוץ מלעקוב אחרי שאר המדינות באזור. שדות הקידוח שבהם הם מעוניינים נמצאים קרוב אליהם, אז אין להם עניין בהתרחבות טריטוריאלית. אני לא רואה אותם שולחים שוברות קרח לים הצפוני, אולי בעוד 15 שנה".

למעשה, האמריקאים לא התבטאו בנושא הקוטב עד עזיבתו של בוש את הבית הלבן בתחילת השנה שעברה. מזכירת המדינה הטרייה, הילארי קלינטון, התייחסה אז בעיקר לבעיות הסביבתיות שעולות מהמסת הקרחונים. "זהו עדיין אינו אזור שעליו אני מקבלת טלפונים, מכתבים או שיחות מאנשים בבית הלבן", אמרה. לארצות הברית יש עניין בגרינלנד עצמה, אך נדמה שבינתיים, רשמית לפחות, היא מעדיפה להישאר מחוץ למירוץ לקוטב.

חוסר העניין הזה מתבטא בכך שארצות הברית היא כיום המדינה היחידה מבין חמש המדינות הארקטיות שעדיין לא אשררה את אמנת האו"ם לחוקי ים, הנחשבת כיום לכלי המרכזי שינחה את העולם בפתרון הבעיות המדיניות והסביבתיות בקוטב. האמנה בתוקף מאז 1994, ואושררה כבר על ידי 156 מדינות. "המשבר הכלכלי בארצות הברית מונע מהם משום מה להילחם על הקוטב", אומר הווארד.

בניגוד לארצות הברית, מי שדווקא מגלה עניין רב בקוטב היא סין. בתחילת מרץ ציין אחד האדמירלים של חיל הים הסיני כי "הקוטב שייך לכולם". לסין עצמה אמנם אין חוף לקוטב, אבל יש לה תיאבון גדול מאוד לנפט ולגז טבעי. ברשותה של סין נמצא צי ספינות המסחר הגדול בעולם, והיא צמאה לקיצור דרך למערב.

למרות הגישה הכביכול ניטרלית שהיא מפגינה כלפי הקוטב, סין מנסה בכל דרך להשתלב בנעשה בצפון הרחוק. כמו האיחוד האירופי, גם סין, יפן ואיטליה ביקשו להיות משקיפות במועצה הארקטית שמתווה את המדיניות להתנהלות הבינלאומית בקוטב, לפחות עד הדיון הבא ב־2011. בינתיים סין תומכת בזכותן של המדינות הארקטיות לטעון לטריטוריות הימיות לפי אמנת האו"ם - אך היא לא עושה זאת חינם. מתחת לפני השטח סין מחפשת הזדמנויות השקעה משותפות עם המדינות הארקטיות, ותסייע באו"ם למי שתשתף עמה פעולה בשדות הנפט והגז הטבעי.

דגל רוסיה מטיטניום נתקע מתחת לכיפת הקוטב צילום: אי פי אי

מחפשים המשכיות

"אמנת חוק הים של האו"ם היא אולי ההסכם ההוגן ביותר שקיים כיום באזור", אומר הווארד. "היא תוצר של 15 שנות דיונים, נאכפת בצורה שווה על כל המדינות, ודחיקתה לטובת הסכם אחר תהיה קשה מאוד". האמנה של האו"ם אכן נהפכה לכלי האהוד ביותר על מדינות הקוטב להסדרת נושאים טריטוריאליים, בעיקר בגלל הנדיבות שלה כלפיהן. לפי האמנה, כל מדינות הקוטב זכאיות לתבוע בעלות על הים הנמצא ברדיוס של 370 ק"מ מהחוף שלהן. כך גם גדלה חשיבותם של איים קטנים באוקיינוס, שמעניקים אלפי קילומטרים רבועים נוספים של בעלות: קנדה ודנמרק, למשל, נאבקות על האי הנס, אי שאינו מיושב ונמצא בדיוק בחצי הדרך בין קנדה לגרינלנד הדנית.

אלא שאמנת חוק הים אינה מושלמת, והפערים בה טומנים פוטנציאל חיכוך לא מבוטל: תחילה, היא אינה מכסה ימים קפואים, אלא רק ימים נוזליים, כך שכל מה שמכוסה בקרח פתוח למחלוקת. הבעיה הקשה יותר היא זו של "מדפי היבשת" - המדרונות התת־ימיים המתחילים בחוף ומסתיימים במקום שבו קרקע הים צונחת בפתאומיות. האמנה מאפשרת למדינות לתבוע שטחים שנמצאים 100 ק"מ מהמצוק התת־ימי הקרוב ביותר (שעומקו יותר מ־2.5 ק"מ), והיות שמעט יותר מחצי מהחוג הארקטי כולל בעיקר מים רדודים, יש כאן פתח לתביעות נרחבות, במיוחד מצד רוסיה.

כדי לבסס את תביעותיהן, תקיעת דגלי המדינות לא תסייע להן. המדינות זקוקות להוכחות גיאולוגיות שיקבעו כי אותה טריטוריה מהווה "המשך תת־ימי" שלהן. הבדיקות הגיאולוגיות באזור קשות במיוחד, אבל כדי להוכיח את בעלותן, המדינות מוכנות להשקיע הון במיפוי תת־ימי.

כך, למשל, הרוסים טוענים לבעלות מלאה על רכס לומונוסוב - שרשרת הרים תת־ימית המשתרעת לאורך 1,100 ק"מ. "מדפי היבשת יכולים להתחיל במדינה אחת ולהסתיים באחרת", מסביר סייל. "הרכס הזה באמת מתחיל ברוסיה, אבל נמשך עד נקודת המפגש בין גרינלנד ובין האי הקנדי אלסמר - ולכן עשוי להיות המשכה היבשתי של כל אחת מהמדינות האלה. מה שמקשה עוד יותר על הקביעה הם שברים מורפולוגיים לאורך כל הרכס".

הרוסים טוענים לבעלות גם על רכס מנדלייב, המתחיל בים סיביר המזרחית, וב־2005 אף שלחו משלחת גיאולוגית שקבעה כי הרכס הוא המשכה הטבעי של רוסיה. הבעיה היא שרכס מנדלייב מתחבר בלב ים לרכס אלפא, שמתחיל בקנדה - ולפיכך טוענת קנדה לבעלות על אותו רכס עצמו. דרומה יותר קיימים כמה אזורים שגם הם נתונים במחלוקת: רוסיה ונורבגיה טוענות שתיהן לחלק מימת בארנץ, קנדה ודנמרק חלוקות כאמור על האי הנס, וקנדה וארצות הברית מתקוטטות על חלק מים בופור.

המאבק הסמוי מי ירוויח מעצמאות גרינלנד "העצמאות תאפשר ליותר כוחות זרים להגיע לאזור ולהתחיל לחפור" אסף גלעד ואולגה ויניאר לכתבה המלאה 

התביעות השונות נבדקות על ידי ועידות בנות 21 מדענים שמגישות את מסקנותיהן לוועידה לגבולות המדפים הימיים במטה האו"ם בניו יורק, והם צריכים להיות מוגשים במהירות. מרגע שבו המדינה מאשררת את האמנה הימית, ניתנות לה בדיוק עשר שנים של מחקר גיאולוגי.

רוסיה מיהרה לאשרר את החוק כבר ב־2001 ופרסמה מפה שאפתנית שמתפרשת על פני מחצית מהחוג הארקטי. הוועידה בניו יורק לא יכלה לדחות את בקשתה, אבל היא ביקשה ממנה להביא מידע נוסף, ובפני הרוסים עוד עבודה רבה. נורבגיה זכתה במרץ 2009 באישור שהיתה זקוקה לו לבעלות על חלק נרחב בים בארנץ והים הנורבגי. קנדה צפויה להגיש את מפותיה ב־2013, ודנמרק שנה לאחר מכן. לארה"ב יש עוד זמן רב היות שעדיין לא אשררה את האמנה.

"ישנן כמה דרכים לטעון לריבונות על הים הארקטי, אם כי אין דרך אחת נכונה", אומר הווארד. "משפטנים בינלאומיים אוהבים למתוח קווים ישרים ממרכז הקוטב הצפוני ולחלק את הקוטב כמו שמחלקים פיצה. חלוקה שכזו נדיבה יותר כלפי ארצות הברית ונורבגיה. אחרים מעדיפים לחשב את המרחק השווה סביב הנקודה הקרובה ביותר לקוטב בחוף המדינה. זו השיטה המועדפת על קנדה ודנמרק. מרבית המחלוקות באזור ייפתרו בדרכי שלום, אבל מעורבותה של רוסיה עשויה להביא להתלקחות".

להילחם על מה שלא נמצא

אז האם פני הקוטב למלחמה? שר החוץ הנורבגי יונאס סטור אינו סבור כך. "אני מכנה את האזור הארקטי אזור בעל מתח נמוך", הוא אומר. "איני סבור שיש כאן פוטנציאל גדול לעימות מכיוון שמרבית מדינות החוף משתפות פעולה ומעוניינות למצוא פתרון כולל. לנורבגיה ורוסיה יחסים בונים בצפון, והוכחנו שאנו פרגמטיים בפתרון סוגיות רבות. האינטרסים השונים בתחומי התחבורה, ניהול הדיג, אנרגיה - כולם נכללים באמנות ובהסכמים בינלאומיים.

ובכל זאת, הנורבגים והרוסים מתחמשים.

"לוחמה ארקטית אינה נראית באופק. יש לנו אזור ימי גדול, אז אנחנו צריכים צי שיוכל לשייט ולשאת את הדגל באזור שקרוב אלינו. איננו מתחמשים בכלי לוחמה, אלא מתכוננים לאכוף את הביטחון, החוק והסדר".

סייל פסימי יותר משר החוץ הנורבגי. "זה היה מאוד נחמד אם שר החוץ הנורווגי היה צודק, אבל המציאות מוכיחה שאין השלטת סדר בים הארקטי", הוא אומר. "כל עוד ארצות הברית לא חותמת על חוק הים של האו"ם, אין חוק בינלאומי שמסדיר את חלוקת האזור הארקטי. גם הרוסים וגם הקנדים טוענים שכמעט כל האזור הארקטי שייך להן, מה שלא מקובל על אף אומה בעולם או גוף חוקי כלשהו. אף על פי שלנורבגים אין לכאורה מחלוקת רשמית עם הרוסים, הם מתעלמים מאזורים נרחבים בים בארנץ, שבהם ספינות נורבגיות ורוסיות דגות בניגוד לדרישה הרשמית של שתי הממשלות. זה גם אזור נפיץ מאוד מבחינת האנרגיה: אם יימצא שם עושר של גז ומשאבים, אני לא רואה חלוקה כלשהי בין שתי המדינות שתיפתר ללא קונפליקט".

דווקא הווארד מביע אופטימיות זהירה: "אני חושב שהכל ייפתר בדרכי שלום", הוא אומר. "אין כיום מספיק על מה להילחם, אין הרבה מה להרוויח ממלחמה על משהו שעדיין לא התגלה. האיום הממשי הוא זה של הרס סביבתי ופוטנציאל גדול לתאונות ימיות שיגרמו לכתם הנפט במפרץ מקסיקו להיראות קטן".