האם עדיף לא לדייק?

המדע אוהב שחור ולבן, ושונא אפור. ככל שההבחנה יותר חדה והאמירה יותר נחרצת כך המדע נחשב ליותר מפותח, אמין ושימושי. לא במקרה המדעים שנקראים "מדויקים" נהנים מחשיבות כה רבה.

לעמימות יצא שם רע בתרבות העסקית, בתרבות הישראלית, והכי הרבה בתרבות העסקית הישראלית. אנחנו דורשים ישירות, דורשים דיוק, מעריכים חדות, ומעניקים בונוס לנחרצות. ולא רק אנחנו.

והנה, מדען מחשב נודע מוציא לאור ספר שמטיף לגישה ההפוכה. הספר החדש "Not Exactly: In Praise of Vagueness" של המומחה לאינטליגנציה מלאכותית קיז ואן־דימטר מאוניברסיטת אברדין בבריטניה מדבר בשבח הערפול, ומטיף לשלב במדע הרבה יותר "בערך".

הנטייה לרדוף אחר הדיוק בעולם לא מדויק צילום: shutterstock

ואן־דימטר טוען שרוב הטבע נמצא בתחומי האפור, ושהמדע ייטיב לתאר את הטבע אם יהיה כזה גם הוא. החשיבה המדעית שמחלקת הכל בין קטגוריות נפרדות זו מזו, שלכל אחת גבולותיה הנוקשים, אינה מייצגת את הסתירות הפנימיות והעמימות, שמהוות חלק מהמציאות.

הביולוגים, למשל, החלו באחרונה להבין שניסיונותיהם לארגן את מיני החיים לפי קטלוג חד־משמעי של קטגוריות נבדלות אינו תואם את המציאות המורכבת. לדוגמה, הם לא מצליחים להסביר כיצד ללטאה סלמנדרה Enstina ישנם שבעה תתי־זנים שלפי כל מתודות הסיווג הקיימות הם אותו מין בדיוק, אך שאינם מצליחים להתרבות ביניהם.

המתודה החדה לא תואמת את המציאות הפרדוקסלית. וגם החיפוש אחר "החוליה החסרה" באבולוציה בין האדם והקוף עשוי להתגלות כנצחי, כיוון שכלל לא ברור שמבחינת הטבע אפשר לקבוע מתי "נעשינו" אנשים וחדלנו להיות קופים. אז מדוע, שואל ואן־דימטר, הביולוגים עדיין מתעקשים ליצור מערכת מיון חד־משמעית ולא מנסים לשנות את דרך ההתבוננות שלהם?

מחבר "הגן האנוכי" ריצ'רד דוקינס הסביר בעבר את הנטייה שלנו לרדוף אחר הדיוק בעולם שבו לא הכל מדויק. הוא קרא לזה "עריצותו של המוח הבלתי רציף". הטבע רצוף וזורם, אך למוח האנושי קשה לתפוס זאת, כיוון שהוא חושב במונחים בדידים. מוחנו מחלק את הזמן לימים ולשניות, את מצבי התודעה לערות ולשינה ולמצבי ביניים, את החיים לתקופות שלכל אחת מאפייניה שלה, ושאינן חופפות זו את זו. זו המציאות אינה כזאת. ואף על פי שאנו זקוקים לנחרצות, חשיבתנו מיסודה עמומה.

ראיה לכך היא "פרדוקס הערימה" האהוב על פילוסופים. האם גרגר חול מהווה "ערימת חול"? לא. ומיליון גרגרים? כן. היכן, אם כן, עובר הגבול? בשני גרגרים? בארבעה? וחמישה גרגרים הרי אינם אלא ארבעה ועוד גרגר. צבר הגרגרים לעולם יהיה כמה גרגרים שאינם עונים להגדרה "ערימה", ועוד גרגר. את ה"ערימה" יוצרת הגדרה מעורפלת שמקורה בשפה האנושית. המשורר יצחק ויינגרטן כתב: "חדל להיות כמו החולות, אני רוצה אותך כמו סלע". אבל אולי אנחנו באמת כמו החולות.

ואן־דימטר, בספרו, מראה איך במקומות רבים יותר, העבודה יותר רלבנטית ויעילה כאשר מחליפים את ההגדרות המדויקות בעמומות. הוא מראה איך יש מערכות אנושיות, כמו דיווחים רפואיים, המתפקדות טוב יותר אם מאשרים בהם יותר דרגות חופש ודו־משמעות. ברפואה, מונחים יחסיים כגון חם, קר, חיוור ועייף לא ניתנים לכימות מדויק שיהיה תקף עבור כל האנשים, ובכל זאת הם יעילים ושימושיים יותר מהרבה אבחנות שמבוססות על "מובהקות סטטיסטית".

ואן־דימטר כתב את ספרו כדי לקדם את בואו של הדור הבא של האינטרנט – "הרשת הסמנטית" שאלפי חברות וסטארט־אפים מנסים לפתח. לפי חזון הרשת הסמנטית, מערכות מחשב, מנועי חיפוש ושורות כתובת יצטרכו להבין את שפתם הטבעית שלנו בני האנוש, ואת רצוננו וכוונתנו. ומאחר שאנחנו בעצמנו חושבים בעמימות ולא יודעים בדיוק מה אנחנו רוצים, כדאי שהמחשבים יתחילו להתרגל.