מלחמת העולם הבאה

ב־2010 נהפך הקונפליקט הכלכלי בין ארצות הברית לסין לאחת התופעות המדאיגות ביותר בהקשר הגלובלי. ארה"ב לחצה על סין לייסף את היואן, בעוד שסין האשימה את מדיניות ההקלה הכמותית של הפרדל ריזרב באחריות לחוסר השקט בשוק המטבעות. שני הצדדים אינם מְתקשרים ביניהם, אולם שניהם מעלים טיעונים מבוססים.

הפערים הגלובליים שעמדו בבסיס המפולת של 2008 טרם באו על תיקונם, אדרבה - חלקם אף התרחבו. ארה"ב עדיין צורכת יותר משהיא מייצרת, וסובלת מגירעון כרוני במאזן הסחר שלה. הצריכה בארה"ב עדיין גבוהה מדי, קרוב ל־70% מהתמ"ג, בהשוואה לשיעור הנמוך מדי של 35.6% מהתמ"ג בסין.

כלכלת ארה"ב צריכה להיות יצרנית יותר, אולם התאגידים האמריקאיים, הפועלים ברווחיות גבוהה, צוברים מזומנים במקום להשקיע אותם, וההקלות הכמותיות נועדו למנוע דפלציה. הכלכלה הסינית, לעומת זאת, מראה סימנים של התלהטות יתר.

סין רוצה טכנולוגיה

ניתן לצמצם את הפערים אם ארה"ב תעשה שימוש בתמריצים פיסקאליים במקום מוניטריים, וסין תאפשר לייסף את היואן בצורה מסודרת. אולם בשתי המדינות הפוליטיקה המקומית מהווה מחסום.

הרפובליקנים בארצות הברית, שזכו בבחירות אמצע הקדנציה, נחושים ליישם ואף להרחיב את קיצוצי המס שהונהגו על ידי הנשיא בוש. צעדים אלה לא מותירים הרבה מרחב לתמריצים פיסקאליים, לכן נאלץ הפדרל ריזרב לאמץ את מדיניות ההקלות הכמותיות, שסין רואה בה מזימה לפיחות הדולר ולייסוף היואן. ארה"ב, מצדה, אינה מבינה מדוע מסתייגת סין מייסוף היואן, מהלך שיסייע לדעתה בהדיפת הלחצים האינפלציוניים.

המפתח להצלחתה של סין עד כה היה השמירה על מערכת של שער כפול, ועל מטבע חלש. זוהי מדיניות יעילה יותר ממיסוי כאמצעי לגריפת נתח משמעותי מהכנסות היצוא הסיני. הדבר חיזק מאוד את כוחה של הממשלה, ומשך לשורותיה את טובי המוחות.

סין היתה מעדיפה לשפר את המאזן המסחרי שלה על ידי הסרת חסמי המסחר במקום על ידי התאמת שערי החליפין, משום שהיא אינה מעוניינת להטיל עול נוסף על היצואנים שלה - אך היא מעוניינת מאוד בנגישות לטכנולוגיה אמריקאית. ארה"ב, מצדה, מטילה מגבלות על יצוא הייטק לסין, בגלל התעלמותה של האחרונה מכללי השמירה על קניין רוחני, ומעדיפה לייקר את היבוא מסין כדי להקל על הלחצים הדפלציוניים.

רוחות מלחמה

כפי שהדברים נראים היום, כל אחת מהמדינות מאמצת מדיניות שאינה מסייעת לרעותה, ואף אינה אופטימלית לכלכלה שלה עצמה. הכלכלה הגלובלית כולה היתה יוצאת נשכרת אם שני הצדדים היו מאזינים זה לזה ומשתפים פעולה במדיניות הכלכלית שלהם.

אלא שבפועל קורה ההפך. העימות בתחום הכלכלי גולש גם לתחום הגיאו־פוליטי. תחילה טענה סין כי יש לה אינטרסים חיוניים בים סין הדרומי, שהביאו להכרזה על "אזור כלכלי מיוחד" בטווח של כ־300 ק"מ מהחוף. בתגובה הודיעה מזכירת המדינה האמריקאית הילרי קלינטון כי גם לארה"ב יש אינטרסים באזור, וכך מצאו את עצמן שתי המדינות בעימות סביב אזור ימי נרחב וחשוב ביותר באסיה.

לאחר מכן הסתבכה סין בעימות עם יפן בשאלת איי דאיאיו או סנקאקו. מעטים במערב מעריכים נכונה את החשיבות שמייחסת סין לסוגיה זו. מבחינה גיאולוגית, האיים מחוברים לטייוואן, ויפן השתלטה עליהם כשכבשה את טייוואן ב־1895. עובדה זו מעניקה לאיים הבלתי מאוכלסים את אותה דרגת חשיבות שמייחסת סין לטייוואן או לטיבט במסגרת המדיניות הרשמית של "דוקטרינת סין האחת". סין כבר הביעה מורת רוח רבה מתמיכת ארה"ב בעמדה היפנית.

אפגניסטן כמשל

התחזקותה המהירה של סין, וההיחלשות המהירה לא פחות של עוצמתה והשפעתה של ארה"ב, יצרו מצב מסוכן. למעט הדוגמה החריגה בדמות ההעברה השלווה של שרביט המנהיגות העולמית מבריטניה לארה"ב אחרי מלחמת העולם הראשונה, תמורות דומות בשליטה הגלובלית תמיד היו כרוכות במאבק מזוין.

ברק אובמה. הצעתו לשותפות נדחתה צילום: בלומברג

הידרדרות יחסי ארה"ב־סין מטרידה במיוחד משום שהיא מתרחשת על רקע חוסר יציבות גלובלי ומחלוקות פוליטיות פנימיות, הדוחפות את שתי המדינות לנקוט עמדות בלתי מתפשרות. רק שיתוף פעולה בינלאומי יכול למנוע עימותים.

קחו לדוגמה את אפגניסטן. זוהי מדינה בעלת משאבים שסין זקוקה להם, אולם ארה"ב היא זו שמוציאה 10 מיליארד דולר מדי חודש על ניהול המדינה. נכון לעכשיו, נראה כי ארה"ב עלולה לצמצם את נוכחותה באפגניסטן עוד לפני שהמצב בה יירגע ומשאביה יפותחו. מאחר שסין היא השוק המתבקש למחצבים אלה, רק הגיוני הוא שסין תעודד את המשך המעורבות האמריקאית בעזרת סיוע לעלויות של צבא אפגניסטן.

סין כבר הפגינה בעבר חשיבה ארוכת טווח, אך מסתבר כי קצב השינוי היה מהיר מדי עבור המנהיגים הסינים. המנהיגות עסוקה כעת בטיפול בצורכי העם הסיני, שרבים ממנו עדיין חיים בעוני. אולם בין אם המנהיגות מודה בכך ובין אם לאו, סין נהפכה למעצמה גדולה מאוד, עם כל המחויבות המשתמעת מכך לשמירה על הסדר העולמי.

כשנשיא ארה"ב ברק אובמה ביקר בסין בנובמבר 2009, הוא הציע לה שותפות בשמירה על הסדר העולמי ובשיפורו. אולם המנהיגות הסינית דחתה את ההצעה, בטענה שסין היא מדינה מתפתחת שאך בקושי מצליחה לספק את צורכי אזרחיה שלה.

סדר עולמי חדש

הקרע הזה מצער משום ששיפור רמת החיים בסין ראוי שיתרחש בד בבד עם שותפות סינית בבניית סדר עולמי משופר. סין תוכל להמשיך לצמוח בשלווה רק אם תשים יותר לב לאופן שבו היא נתפסת על ידי שאר מדינות העולם. משמעות הדבר היא פתיחות רבה יותר של החברה הסינית ואימוץ תפקיד פעיל יותר בשמירה על הסדר העולמי. על סין לראות בכך עדות לגדולתה, לא חובה מעיקה.

בכל הקשור לעוצמה צבאית, ייקח עוד זמן בטרם תשתווה סין לארה"ב. אם יימשכו המגמות הנוכחיות, סין תקצה יותר ויותר ממשאביה לבניית הצבא, ותתקשה לעמוד בציפיות האוכלוסייה הכללית. אם אמנם כך יקרה, השגשוג של היום עלול להתברר כזמני. מדינות שכנות ומודאגות עשויות לבקש לחסות תחת כנפי העיט האמריקאי, וכך יגדל עוד יותר תקציב הצבא האמריקאי, המנופח כבר היום. אם לא ייעשה מאמץ משותף של שני הצדדים להגיע להבנות טובות יותר, הרי ששנת 2011 והשנים שלאחריה מבשרות על זמנים סוערים לעולם.

ג'ורג' סורוס הוא יו"ר קרן סורוס

Project Syndicate 2010