מינוי עליון, מינוי תחתון

1. מינויים משפטיים: דווקא השופט לוי ממנה את מקורבו

גיא היימן, עוזרו המשפטי של שופט ביהמ"ש העליון אדמונד לוי, נבחר בשבוע שעבר לשופט בית משפט השלום. לוי המליץ על היימן, השתתף בדיון על בחירתו והצביע בעדו. קל לשער מה הפרקליטות, מבקר המדינה ובג"ץ היו אומרים אילו פוליטיקאי היה מקדם כך את העוזר האישי שלו.

בסיבוב הקודם, לפני כארבעה חודשים, נפלה המועמדות של היימן בגלל פגם טכני. לקראת ישיבת הוועדה לבחירת שופטים בשבוע שעבר תוקן הפגם הטכני, אך נותרו הפגמים המהותיים: היימן נבחר למרות שהמכון להשתלמות שופטים קבע שהוא חסר ניסיון וראוי שימתין שנתיים ויצבור ניסיון נוסף. והפגם השני הוא ניגוד העניינים של השופט לוי עליו הצביע חבר הוועדה עו"ד פיני מרינסקי. לוי זעם וכינה את דבריו "דברי הבל".

"בשנים האחרונות נחשפו מקרים רבים בהם ניצלו אנשי ציבור את מעמדם ואת כוח השררה שבמשרתם כדי להטיב עם עצמם ועם מקורביהם", נכתב בבג"ץ על הסדר הטיעון עם קצב, "כמו מאליהם עולים ומהדהדים באוזני דברי התוכחה של הנביא ערב החורבן: איכה היתה לזונה קריה נאמנה...". את הדברים הנוקבים האלה כתב השופט אדמונד לוי.

2. מצביעים בפה אחד: כשמדובר במינוי החשוב לשופט, חברי הוועדה נוטים להסכים

בעד היימן הצביעו עו"ד רחל בן ארי, שלושת שופטי העליון בוועדה - אדמונד לוי, דורית ביניש ואשר גרוניס, ושני חברי הכנסת - אורי אריאל ודוד רותם מהימין הקיצוני שבוודאי זוכרים לטובה את דעת היחיד של לוי שתקף את פינוי־פיצוי חבל עזה. מעולם, בתולדות בית המשפט העליון, לא נכתב מניפסט פוליטי כה נוקב במסווה פסק דין. מניפסט שמתחרה רק בנאום התוכחה של לוי והנביא ישעיהו נגד השחיתות בפסק דין קצב.

השופט אדמונד לוי

בעבר נמתחה ביקורת על כך שהשופטים בוועדה מצביעים כבלוק שמציית להחלטה מוקדמת של כלל שופטי העליון. זאת בניגוד לחובת ההצבעה העצמאית של כל נציג בוועדה לפי הכרתו ושיקוליו. תארו לכם שהכנסת, בהצבעה חשאית, הייתה מחליטה מי מועמדיה לעליון, ונציגיה בוועדה היו מצביעים אוטומטית בעדם.

בשנים האחרונות, השופטים עצמאיים יותר ומצביעים פחות כבלוק, למעט בשני מקרים: כשמדובר במינוי לעליון, וכשמדובר במינוי שחשוב במיוחד לאחד מהשופטים בוועדה. כפי שקרה במינוי העוזר של לוי.

השופטים, וכמובן לוי, מכירים היטב את היימן. אז מה לא בסדר אם המינוי מקצועי לטעמם ונטול זיקה משפחתית או כלכלית פסולה? ראשית, בגלל שהיכרות כזו שוללת סיכוי שווה למתמודדים אחרים. שנית, בגלל הניסיון הקודם שלא ממש הוכיח עצמו במינוי ישיר של עוזרים לכס השיפוט. שלישית, בגלל שהוא מנוגד להמלצת הגורם המקצועי, המכון להשתלמות שופטים.

לכן, סביר שמינוי דומה במערכת הפוליטית היה נפסל בבג"ץ כבלתי סביר.

3. מי ישמור על השומרים? דווקא השופטים חייבים להקפיד, כשאף אחד אחר לא מעיז לבקר

לפני כשנה ביטל בג"ץ את החלטת הממשלה למנות את שר־שלום ג'רבי למנכ"ל משרד המדע והטכנולוגיה. ההחלטה למנותו, נקבע, לוקה בחוסר סבירות בגלל היותה מנוגדת להמלצת ועדת המינויים. במקרה שלנו, ההחלטה מנוגדת להמלצת המכון להשתלמות שופטים. ואם מוסיפים להתעלמות זו גם את מעורבות לוי - המינוי היה מתקשה לצלוח את בג"ץ.

המינויים בשירות הציבורי טולטלו לאחרונה בכל גזרה משפטית אפשרית. המינויים הפוליטיים של צחי הנגבי הוקעו כעבירה פלילית. השופט זכריה כספי, בפרשת רשות המסים, התפלץ למשמע סיפורי ג'קי מצא איך שולה זקן שלחה אותו לתאם מינויים עם אחיה יורם קארשי. וכמובן בלימת גלנט שמקורה בשאיפה הצדקנית לשמור בכל מחיר על טוהר המינוי.

אין ספק שהיימן משפטן מוכשר ואיש טוב. הוא לא הסיפור. הסיפור הוא הדרך שבה דחף חבר ועדה, שופט בימ"ש עליון, את המינוי. אבל, כשמדובר בעליון אין כמעט תקשורת נשכנית, אין עמותות איכות שלטון, אין חברי כנסת. אין מי שיעתור. לכן רלבנטית שאלת אפלטון 'מי ישמור על השומרים'? דווקא השופטים חייבים להיות קדושים מהאפיפיור. בגלל שהם מציבים לכולם את הנורמות; בגלל שהם תובעים בתוקף את אמון הציבור; בגלל שעליהם אין באמת מי שישמור.