המעשה החמור של דוקטור פיגר

היום הפכה

בבסיס ההחמרה מספר נימוקים. ראשית, אחידות הענישה. לא ייתכן שפוליטיקאי (שלמה בניזרי) יקבל ארבע שנות מאסר על שוחד ורופא לא יישב אפילו יום אחד. גם אחרי ניכוי כל ההבדלים המתבקשים (הפוליטיקאים מושחתים, הרופאים עושים עבירת קודש) עדיין אין להשלים עם פער עצום כזה. ואולי, כשמדובר ברופא המעשה חמור יותר. רופא מנצל מצוקה של חולים שתלויים במוצא פיו, בתרופות שירשום, בטיפול שיעניק. התלות הזו מחייבת החמרה דווקא עם הרופא.

שנית, מדובר בחמישה מקרים של שוחד בהם הורשע פיגר. לא מעידה, לא מקרה בודד. התנהגות סדרתית, שיטתית.

שלישית, הניצול הציני של העדר הפרדה ברורה בין הרפואה הפרטית לציבורית. היכולת של הרופאים להחליף כובעים בין התפקיד הציבורי לבין פרקטיקה הפרטית מתאפשרת בגלל הערפל הנורמטיבי, ההסדרתי. לכאורה, צריך הנימוק הזה, במישור הפלילי הפרטני, לשחק לידיו של הרופא. אלא שכאן מותר לבית המשפט, בשלב העונש, להפריד בין הרופא המיתמם לבין הרופא ההגון. לאחר שהוכחו יסודות העבירה, בהחלט יש מקום להחמיר עם הרופא המיתמם.

חשיבותו של פסק הדין היא לא רק במסר המחמיר כלפי הרופא, אלא גם בקריאה למערכת. ברלינר כתבה: "המסכת העובדתית שנפרסה בתיק זה, צריכה להוות קריאה למחוקק להסדיר את הנושא בצורה ברורה, בשקיפות מירבית, למען ציבור החולים והרופאים גם יחד".

פיגר, אגב, טען ל"הגנה מן הצדק", הטענה הפופולארית שעולה כמעט בכל משפט פלילי. התשתית כאן – השיהוי, הפרסומים המשחירים בתקשורת. ופיגר יכול היה לגייס גם את נימוק האכיפה הבררנית, המפלה. מי שמכיר קצת את המציאות בבתי החולים הציבוריים יודע היטב שמעטפות (ומזוודות) של דולרים למנתחים הם נוהג נלוז שהתחיל הרבה לפני פיגר.