מה גורם לנו להיזכר פתאום במשהו ששברנו את הראש ולא הצלחנו להיזכר בו?

אורן

אנשים חוקרים את הזיכרון לפחות משחר ההיסטוריה, כלומר מהרגע שבו החלנו לתעד את תולדותינו. עצם פעולת התיעוד אינה אלא שיטה להעצים את הזיכרון, לשפר ולקבע אותו. ובכל-זאת, רק בסוף המאה הי"ט קם הרמן אבּינגהאוס, מחלוצי הפסיכולוגיה הניסויית, והתחיל לחקור את הזיכרון בצורה מדעית. תגליתו העיקרית היתה שאת רוב הדברים שאנו קולטים אנחנו שוכחים כמעט מיד. לא מאמין לאבינגהאוס? עצום את העיניים ונסה להיזכר איך מתחילה הפסקה הזו.

בין הרגע שבו אנחנו עוד זוכרים לרגע שבו כבר שכחנו, שוכן אזור דמדומים נרחב של דברים שנמצאים לנו "על קצה הלשון". הפסיכולוג האמריקאי פרופ' בנט שוורץ בדק 51 שפות. ב־45 מתוכן הוא מצא לפחות ביטוי אחד שמתאר את החוויה המתסכלת שאתה מתאר בשאלתך. קצת כמו עיטוש שממאן להגיח. משהו נמצא שם, משהו כמעט, אבל לא מספיק כדי שנוכל להוציא אותו החוצה ולהיפטר מזה. וככל שהתסכול עז יותר, כך גדולה יותר ההקלה אם וכאשר אנחנו פתאום נזכרים.

מדענים קוראים לזה הזו "פּרסְק־ווּ", שזה "כמעט נראה" בצרפתית, על משקל "דז'ה־וו", שזה "כבר נראה". כשזה מחמיר והופך לבעיה תפקודית הם קוראים לזה "דיסנומיה", וכשזה מחמיר עוד יותר הם קוראים לזה "אנומיה" או "אפאזיה אנומית נומינאלית", אבל זה לא משנה. בלאו הכי כשתנסה לספר את זה למישהו תמצא את עצמך אומר שקוראים לזה... אה... נו... הרגע היה לי על קצה הלשון!

לרובנו זה קורה באופן סדיר, פעם או פעמיים בשבוע, וזה נעשה שכיח יותר עם הגיל. זה יכול לקרות עם כל מיני פריטי מידע, אבל הצורה הנפוצה ביותר היא חוסר יכולת להיזכר במילים. אתה זוכר שיש מילה מאד מסוימת שאתה מחפש, אתה יכול לדקלם תרגומים ומילים נרדפות, מילים מתחרזות ומילים שמתחילות באותה אות כמו המילה המבוקשת, רק לא את המילה עצמה. החדשות הטובות הן שבערך ב־50% מהמקרים אנחנו מצליחים להיזכר לבסוף במה שרצינו. החדשות הרעות הן שבערך בחצי מהמקרים אנחנו לא.

עוד חדשות רעות הן שטרם גילינו בדיוק איך הזיכרון עובד. יש לנו ניחושים מלומדים שמתאימים לתצפיות, אבל אנחנו עדיין בשלב ההשערות. ההשערה המקובלת שמסבירה את התופעה היא שאזורים שונים במח זוכרים פרטים שונים על הדבר שבו אנו מנסים להיזכר. חלק אחד במח זוכר את אורך המילה המבוקשת, חלק אחר זוכר עם מה היא מתחרזת וחלק שלישי זוכר את המשמעות.

טרם גילינו בדיוק איך הזיכרון עובד צילום: shutterstock

באופן טבעי, כל פרטי המידע מתלכדים למילה שאתה זוכר. אם כולם פורחים מזכרונך, זו תהיה מילה ששכחת. אבל מה אם שכחת רק חלק מהפרטים? אז אתה זוכר שהיה לו זקן ארוך ואתה זוכר שהשם שלו מתחרז עם פרעצעל, אבל אתה עדיין לא זוכר מי היה חוזה המדינה. אתה צריך עוד איזה שבריר זיכרון כדי להיזכר באמת, ועד שהוא מגיע אתה יכול לצאת מדעתך.

שברי זיכרון כאלו יכולים להגיע מכל מני מקומות. זה יכול להיות משהו שאתה רואה בזווית העין, משהו שאתה שומע, תוצאה של איזו שרשרת מחשבות. כל דבר שיהיה מספיק קרוב כדי לעורר את הזיכרון הדהוי. וכשזה מגיע זה מכה בעוז. נראה שזה לא רק התסכול שנבנה ולפתע נפרק, אלא זה שהמח שלך כולו ערוך לתגלית. כל רסיסי הזיכרון המשמעותיים האחרים הוצאו מהמחסן, הוברקו והונחו על שולחן התודעה שלך. כל תאי המח שקשורים אליהם נמצאו והופעלו. ואכן, כשסוף סוף נזכרים בפריט המידע האבוד מתלווה לכך לרוב תחושה עזה של זיהוי. הרגשה שזה זה, באופן הכי מדויק והכי ודאי.

בפעם הבאה שזה קורה לך נסה לא להתעמק דווקא בפריט המידע המדויק שאתה מחפש. במקום זאת, נסה להתמקד בפרטים השוליים שאתה זוכר מסביב. במלים המתחרזות. בסרט האחר שבו שיחק השחקן שבשמו אינך יכול להיזכר. ככל שתמשיך להיזכר ביותר דברים כך עולה הסיכוי שלך ליפול על רסיס הזיכרון הקריטי, וגם אם הוא לא יגיע לעולם, לפחות ההמתנה תהיה פחות מתסכלת.

שאלות לבלדד השוחי: askbildad@calcalist.co.il