למי הזִקנה תכאיב יותר?

האזהרה צובטת הלב מפרק ע"א בתהילים, "אל תשליכני לעת זקנה, ככלות כוחי אל תעזבני", כאילו כוונה אל תקופתנו. חוסר הסבלנות של הדור הצעיר כלפי קשישיו הוא תופעה אנושית נפוצה, אבל התופעה הזאת תיעשה יותר ויותר נפוצה עם התחזקות המגמה הדמוגרפית: במרבית העולם המערבי, וגם אצלנו, נולדים פחות ומאריכים ימים יותר. שכבת הזקנים הולכת ומתעבה, וצריכה להישען על עוד ועוד תשומת לב ופרנסה, בעוד המסד של בני הגיל המפרנס הולך וצר. השלכה לעת זקנה הולכת ונהפכת לסכנה מוחשית, ולמעשה להחלטה אקטוארית.

היציאה לגמלאות של דור ה"בייבי בומרס", האמריקאים שנולדו בין 1945 ל־1965, היא אחת התופעות החשובות בכלכלה של זמננו. הגל הדמוגרפי הזה עיצב את אמריקה שבה חיים יורשיו, ובהם דורות ה־X וה־Y. אבל לא בטוח שהוא הכין את דורות ההמשך להזדקנות הרבתי שלו, שלפי העלייה בתוחלת החיים תהיה ארוכה הרבה יותר ומשמעותית הרבה יותר מכפי שהתרגלנו.

שלושה ספרים בנושא הזדקנות האנושות יצאו ממש באחרונה. בספרה החדש "חשד לשיטיון" מתארת מאיה ערד, מחברת רבי־המכר "מקום אחר ועיר זרה" ו"שבע מידות רעות", את תהליך ההזדקנות של זוג ישראלים לשעבר במקום מושבם בקמפוס אוניברסיטאי בגולה. זהו ספר עצוב החופר בהלכי הרוח ובמצבים המגוחכים שהזקנה מטילה על מי שזוכה בה. הוא מזכיר לקוראיו שחיים ארוכים אינם בהכרח פרס. גיבורי הספר מתמודדים עם משא צרות שלם, שכולן מסוננות ומועצמות דרך הפריזמה של חוויית ההזדקנות. המסר המרגש והעצוב של הספר הוא שהזקנה היא תשלום על אריכות ימים.

ספר אחר לגמרי יצא באחרונה מאוניברסיטת ייל. "Losing It", של החוקר הוותיק וויליאם איאן מילר, מתאר את תהליך ההזדקנות מנקודת מבט אישית. כותרת הספר "מאבד את זה", או בתרגום עדין פחות "הלך עליו", רומזת לשאלה שזקנים רבים שומעים בסביבתם: כמה ממנו נשאר. כמה זמן יישאר צלול. האם הביטחון העצמי והעצמאות כבר אבדו והוא חזר להיות ילד. או אולי מוטב לשלול ממנו את העצמאות כדי להגן עליו מפני עצמו.

מלבד הכאבים וההתרופפות הפיזית המשפילה שהמזדקנים חווים בכל איברי גופם, הזקנה קופצת גם על היכולות המנטליות. הזיכרון אינו מה שהיה ויכולות החישוב והריכוז מתעמעמות. מילר, בספרו, מתאר את רשימת המכולת הרפואית הזאת מהצד האנושי, הספרותי. הוא כותב בעודו ניצב בנקודת תצפית שבה כבר אפשר לחוש את הזקנה מיד ראשונה, אך עדיין להביט רחוק בחדות, אל תרבויות העמים וספרותם, ולהציג ניתוח נבון שמוליד ספר מהנה, חרף החוויה הקשה שבה הוא עוסק.

זקנה היא מחלה כרונית, חשוכת מרפא, ובעתות שלום ושגשוג נדמה כאילו היא גם מידבקת צילום: shutterstock

הספר השלישי הוא רומן סאטירי של כריסטופר באקלי, "Boomsday". באקלי, שהתפרסם בארצות הברית כמחבר סאטירות פוליטיות, מציע פתרון מעולם הפנטזיה למשבר האקטוארי שהזדקנות דור הבייבי בומרס מביאה עמה. מה יקרה, שואל באקלי, אם יקום מפעל לאומי שיקדם התאבדות מרצון של קשישים, בתמורה לתגמול כספי ענקי שימומן מהחיסכון הגדול של הוצאות הטיפול בהם בזקנתם? רבים לא יצחקו מהבדיחה, אף על פי שהיא מזכירה את המלצתו של הסאטיריקן בן המאה ה־17 ג'ונתן סוויפט לפתור את בעיית העוני על ידי אכילת העניים. על הזקנים, אלה שהם החלשים ביותר ורבי־הזכויות ביותר, לא מתבדחים כך. אבל אחרים לוחשים לעצמם שהעקה הכלכלית שהזדקנות העולם תביא איתה תהיה קשה גם היא. ואין הבטחה שדורות ה־X וה־Y ישמרו אמונים לכלל ה"אל תשליכני".

זקנה היא מחלה כרונית, חשוכת מרפא, ובעתות שלום ושגשוג נדמה כאילו היא גם מידבקת. שלושת הספרים האלה הם סנוניות ראשונות שמבשרות על אחד הנושאים המרכזיים בעידן הבא. שניים מהם עדיין יכולים להרשות לעצמם להיות מצחיקים. ולמה לא? יש גם פנים משעשעות לבעיה העמוקה הזאת. בעיה שאני מאחל לכל קוראיי.