אני, מנוע הרווח של בתי ההשקעות
הגופים שמנהלים את חסכונות הציבור מעדיפים שהחוסכים לא יבינו את האותיות הקטנות. אחרת, יצטרכו להתחיל להתחרות על כספם ולהוריד את דמי הניהול. "כלכליסט" יוצא בעקבות הכספים האבודים של הפנסיה
1. כשאין תחרות, החוסך משלם יותר
יש משהו בחיסכון לפנסיה שדומה לקניית מכונית משומשת. אתה נפגש עם בן אדם שאתה לא מכיר, קונה ממנו סחורה שאתה לא יודע מה טיבה, ומשלם לו מחיר שמתבסס על מחירון שמישהו אחר קבע מבלי שאתה יודע למה. בלימודי הכלכלה קוראים לזה "אינפורמציה א־סימטרית": מצב שבו צד אחד - המוכר, במקרה זה - מחזיק במידע בלעדי על הסחורה, בעוד שלצד השני בעסקה אין גישה אליו. בלשון לא מסובכת, כשאנחנו קונים אוטו אנחנו יודעים שיש סיכוי לא רע שדופקים אותנו.
ראו גם:
סקר: יותר מ-50% מהחוסכים לא יודעים מהם דמי ניהול
להבדיל, גם כשאנחנו מחליטים היכן לשים את כספי החיסכון שלנו, המידע על העסקה שעליה אנחנו חותמים לא נמצא בידינו. בתי ההשקעות והגופים הפיננסיים ודאי לא יסכימו לקביעה זו. לשיטתם, החוסכים מקבלים את כל המידע שהם זקוקים לו: הם חותמים על טפסים שמבהירים לאיזה מסלול הם נכנסים, כמה דמי ניהול הם ישלמו ומה יעשו עם הכסף שלהם. באופן פורמלי, זה נכון. באופן מעשי, למרבית הציבור אין שמץ של מושג על מה הוא חותם. תוצאות הסקר המופיעות בעמודים הבאים מדגימות זאת באופן חד־משמעי, בדומה לסקרים קודמים שנערכו ב"כלכליסט" בנושא זה.
העניין המצער הוא שהגופים המנהלים את חסכונות הציבור - קרנות הפנסיה, חברות הביטוח וקופות הגמל - מודעים לפער הקיים בין המישור הפורמלי למישור המעשי.
מבלי להאשים אף אחד בכוונת זדון, אולי רק בדחף הכפוי למקסם רווחים, סביר שחיסרון מובנה זה של ציבור החוסכים מתורגם למנוע רווחים לא קטן של הגופים הפיננסיים השונים. הרי אם איננו יודעים כמה דמי ניהול אנחנו משלמים במהלך שנות החיסכון, וגם אין לנו מושג אם אנחנו מקבלים תמורה הולמת לדמי ניהול אלה, מובן מאליו שאין תחרות בשוק החיסכון. ואם אין תחרות, ודאי שהמחיר שאנחנו משלמים - דמי הניהול - אינו תחרותי.
2. העלות לא מורגשת, וזה לא באשמתנו
אם רוצים אפשר לחשוב על כמה חסמים שבגללם אנחנו לא מבינים שהחתימה הקטנה על הדף שנותנים לנו במקום עבודה חדש, היא אחת החתימות המכריעות ביותר שייצא לנו לעשות במהלך חיינו. כשאנחנו חותמים על הדף הזה אנחנו קונים מוצר, והבעיה היא שאנחנו כלל לא מבינים זאת. יתרה מזו, אין לנו מושג כמה המוצר הזה עולה ואיזו תועלת הוא יניב לנו. אנחנו עומדים חסרי אונים מול עשרות העמודים המכוסים שורות צפופות של אותיות קטנות ומושגים מבהילים, וחושבים לעצמנו: "כולם חותמים, אז כנראה שמישהו כבר בדק את זה". או אז, אנחנו שולחים את העט אל הדף. חבל שאיש לא מספר לנו שברגע החתימה אנחנו רוכשים את המוצר היקר ביותר שנרכוש בחיינו לבד מהמשכנתה, שעולה לנו מאות אלפי שקלים. זה ממש כאילו קנינו דירה קטנה למנהל ההשקעות, כדי שינהל לנו את הכסף באופן שאיננו יודעים מהו.
פנסיה היא תחום משעמם, עמוס במספרים ומילים מפחידות כמו "אקטואריה" ו"תשואה דמוגרפית". חוץ מזה, היא נוגעת לשלב בחיינו שאיננו מסוגלים לתפוס בגיל צעיר. הרי זה קורה בעוד עשרות שנים - ומי יודע מה יקרה עד אז, ואם בכלל נגיע לגיל הזה.
בנוסף, דמי הניהול שאנחנו משלמים על העובדה שאנו נותנים למישהו אחר לנהל את כספנו, הם בבחינת עלות לא מורגשת - וזה לא באשמתנו. בניגוד לתשלומי המשכנתה או הצ'קים לגן הילדים, דמי הניהול אינם יורדים מחשבון הבנק. עבור מי שבכלל פותחים את המעטפה הזו שמגיעה בכל רבעון מקרן הפנסיה או מחברת הביטוח, דמי הניהול הם עוד מספר לא ברור בתוך בליל של מספרים לא ברורים. אם רק היינו רואים בכל חודש כמה מאות שקלים יורדים לנו מחשבון הבנק, אולי היינו מבינים שכדאי שנרים טלפון ונתחיל להתמקח.
צילום: shutterstock
3. הגופים לא יתמוטטו מהתפכחות צרכנית
אבל לא עוד. חוסר האונים אינו גזירת גורל. הפער האדיר במאזן הכוחות בין ציבור החוסכים - קרי, הלקוחות - לבין הגופים שמנהלים את הפנסיה - קרי, היצרנים - חייב להיסגר. אם הרגולטור לא מבין שאין כל תחרות בשוק החיסכון משום שאין שום תנאים שיכולים לאפשר תחרות, הגיע הזמן שהציבור ייקח את העניינים לידיים.
גם מבלי להבין מהו "מקדם המרה" או "תקופת אכשרה", הציבור יכול לעשות מעשה. גופי הפנסיה לא יתרגשו אם חוסך אחד או שניים יתקשרו באותו היום וידרשו להפחית את דמי הניהול. שלוותם גם לא תופר אם 20 חוסכים יתקשרו בזה אחר זה. אבל אם 100 או 1,000 או אפילו 10,000 חוסכים יתקשרו ויבקשו הנחה בדמי הניהול או שנציגם במקום העבודה יעשה זאת בשמם - משהו ביחסי הכוחות ישתנה.
היתרונות לגודל עובדים, זו עובדה. תראו את אנשי הקבע של צה"ל: חברת הביטוח שזכתה במכרז לנהל את כספם הסכימה שישלמו לה דמי ניהול של 0.0018% מהכספים שהחוסכים צוברים ו־0% דמי ניהול על ההפקדות החודשיות רק מפני שמדובר בקהל עצום של לקוחות שמצטרפים בבת אחת. דמי הניהול הממוצעים בענף החיסכון, לא תופתעו לשמוע, גבוהים במאות אחוזים.
מי שחושב שהתפכחות המונית של ציבור החוסכים היא דבר שעלול למוטט את גופי החיסכון - טועה. הרי אין סיכון ממשי לכספי החיסכון שמחייב את החוסכים למשוך את כספם - וממילא זו לא הכוונה. הרעיון הוא רק לגרום לגופים המנהלים את כספנו להתעורר, ולהבין שאנחנו התעוררנו. עם קצת מזל, מישהו שם למעלה בהנהלה יבין שהגיע הזמן לשנות גישה ולקצץ קצת בשולי הרווח. אולי אפילו להוריד מעט את משכורות הבכירים.
כך או כך, הכוח בידינו. זו הסיבה שבגללה החלטנו ב"כלכליסט" להקדיש לנושא מקום בולט בתקופה הקרובה. ננסה להבין מהו החיסכון לגיל הפרישה, מי מנהל לנו את הכסף ובאילו כללים, ולמה גובים מאיתנו דמי ניהול יקרים - אף שמנהלי ההשקעות אינם מצליחים בממוצע להשיג עבורנו תשואות טובות במיוחד.
במקביל, נציג כאן בכל יום חוסך אחר ונראה בכמה יסתכמו דמי הניהול שיצטרך לשלם עד שייצא לפנסיה. המספרים שיופיעו במדור - מאות אלפי שקלים שכל חוסך יצטרך לשלם - עלולים להבהיל. זו לא המטרה, אך אולי הבהלה היא שתגרום לחוסכים להפסיק לפחד ולהתחיל לפעול.
מי שנלחם על הקוטג' יכול ודאי להילחם על הכסף הגדול באמת. כל מה שצריך לעשות הוא למצוא את הדיווח האחרון מקרן הפנסיה או מחברת הביטוח ולבדוק כמה דמי ניהול נגבים מהחיסכון. בראש הדף ודאי יופיע מספר הטלפון של הקרן. שיחת טלפון אחת יכולה להתחיל את השינוי. גם אם דמי הניהול הם לא הבעיה הגדולה בתחום זה, הם מקום טוב להתחיל בו.
כך תוכלו גם אתם לחסוך - לחצו כאן
