מצעד התירוצים של המיליונרים ב־2012

החודש הקרוב הולך להיות עמוס במיליונרים. זה הזמן שבו החברות הציבוריות מפרסמות את הדו"חות הכספיים השנתיים, וזו גם הזדמנות לקבל הצצה חד־שנתית לתלושי השכר של המאיון העליון במדינת ישראל - חמשת מקבלי השכר הגבוה בפירמות הגדולות במשק.

בשונה מבשנים קודמות, השנה יעשו החברות ובכיריהן כל שביכולתם כדי להצניע את נתוני השכר. אפקט המחאה החברתית של קיץ 2011 זכור היטב, ואף אחד מהם לא רוצה למצוא את עצמו מככב על שלטים בהפגנות של קיץ 2012 כחזיר התורן. מנגד, רובם גם לא רוצים להיות פראיירים ולוותר על ההזדמנות להיפגש עם מיליוני שקלים. לכן, החודש הקרוב צפוי להיות גדוש בהסברים, מלא בתעלולים פיננסיים ורווי בתרגילי יחסי ציבור. הנה כמה מהם ומדוע לא כדאי לקחת אותם יותר מדי ברצינות.

"כמי שקשובים לחברה הישראלית, החלטנו לאמץ את מסקנות ועדת נאמן ולהביא לאישור האסיפה הכללית את מדיניות התגמול של החברה כבר השנה"

על פי מסקנות ועדת נאמן, שאושרו אתמול על ידי הממשלה ועשויות על פי הערכה גסה להיכנס לתוקף כבר ב־2013, יידרשו החברות הציבוריות להביא לאישור האסיפה הכללית של בעלי המניות את מדיניות התגמול של הבכירים. נשמע טוב. סוף סוף לבעלי המניות יש יכולת להביע את דעתם על הדרך שבה יתוגמלו התותחים הכבדים, וניתן יהיה לשים סוף לחגיגות שכר של מעטים (מנהלים) על חשבונם של הרבים (בעלי המניות).

סעיף זה היה יכול להיות אפקטיבי אילו ועדת נאמן לא היתה מסרסת את הסעיף מיד בשורה שלאחריו. שם היא כותבת כי אם בעלי המניות יחשבו שמדיניות התגמול אינה ראויה, יחזור הדירקטוריון לדון בה אך ההחלטה הסופית תהיה של הדירקטוריון. במילים אחרות: מצעד הבושה שייאלצו החברות הציבוריות לעבור יהיה ארוך יותר ואולי יהיו כמה חברות שיחליטו שזה לא בשבילן, אבל רובן פשוט ידלגו מעל שדה המוקשים הזה בקלילות. הדירקטוריון יבחר מדיניות תגמול כללית, רצוי אנמית במיוחד, לאף אחד לא תהיה סיבה להתנגד והסכמי השכר המוגזמים ימשיכו לעבור מתחת לרדאר של בעלי המניות.

אפקט המחאה של הקיץ זכור היטב צילום: נמרוד גליקמן

"הבונוס למנכ"ל ניתן ב־2011 בשל תרומתו יוצאת הדופן להשלמתה של העסקה, ובשל ביצועיה הטובים של החברה"

כשצמד המילים "יוצאת דופן" מתחבר עם המילה "בונוס", כדאי לקרוא היטב מדוע החליטה החברה להכביר במילים טובות על המנכ"ל או על נושא המשרה הבכירה, והכי כדאי לבדוק מה קרה לאותה תרומה יוצאת דופן כמה שנים לאחר מכן. די להיזכר בבונוסים שחילקה קבוצת אי.די.בי לאחר שהשקיעה במניות הבנק השוויצרי קרדיט סוויס, כדי להבין שאת מידת ההתאמה בין הבונוס לבין הסיבה שבגללה הוא ניתן כדאי לבדוק בטווח הארוך ולא בטווח הקצר. ועוד דבר: חלק גדול מהתרומה יוצאת הדופן של הבכירים הוא תולדה של רוח גבית משקית או ענפית, כלומר הצלחתו של המנכ"ל נגזרת מהמחזור החיובי או השלילי של הכלכלה בכלל או התחום שבו פועלת החברה בפרט. לכן, חברה שרוצה לבחון ברצינות את תרומתו יוצאת הדופן של המנכ"ל שלה צריכה לבדוק את התרומה העודפת שהוא ייצר על פני מתחריו בתחום. אם כולם הרוויחו, אין שום סיבה לתגמל את המנכ"ל בבונוס מיוחד כלשהו, אבל אם הוא הצליח היכן שהאחרים נכשלו, זה כבר סיפור אחר לגמרי.

"הוועדה שקבעה את מדיניות התגמול בחברה הורכבה מרוב של דירקטורים חיצוניים, לכן אי אפשר לבוא בטענות אל בעל השליטה"

ועדת נאמן קובעת כי מי שירכיבו את ועדת התגמול בחברות הציבוריות יהיו דירקטורים חיצוניים ודירקטורים בלתי תלויים. גם זה נשמע טוב. דירקטור חיצוני, דח"צ, הוא גלגולו המעודכן של דירקטור מקרב הציבור, דמ"צ. המשותף לשניהם הוא שמידת ההשפעה שלהם על בעלי השליטה היא שולית. הסיבה לכך פשוטה להפליא: בחברות הציבוריות אין באמת דירקטורים חיצוניים, כאלו שטובת בעלי מניות המיעוט עומדת לנגד עיניהם. אף שאת הדירקטורים החיצוניים ממנה המיעוט בחברות הציבוריות, הרי שבחירת המועמדים לתפקיד נעשית על דעתו של בעל השליטה. כשזה המצב, ברור שמי שסומך על הדירקטורים החיצוניים ככאלו שיעצרו בגופם את השתוללות שכר הבכירים, כנראה לא ממש עקב אחר התנהלות החברות הציבוריות בעשור האחרון.

"לפנים משורת הדין, החליט המנכ"ל לוותר על הבונוס המגיע לו ולתרום אותו לקרן לרווחת העובדים"

בשנה שעברה היה זה מנכ"ל אל על אליעזר שקדי שזכה לחבילת שכר בהיקף של 16.8 מיליון שקל, ומתוכה 11.4 מיליון שקל כבונוס. אפילו שקדי עצמו הרגיש שמשהו כאן מוגזם, ובחר לתרום מחצית מהבונוס שלו לקרן שאמורה לסייע לרווחת העובדים באל על. זו דרך נחמדה לנסות למרק את המצפון, בייחוד אם שנה לאחר שהחברה חילקה למנכ"לה בונוס כה חריג היא מסיימת עם הפסד כואב של 40–60 מיליון דולר, כפי שכנראה יקרה במקרה של אל על. חלק ממסקנות ועדת נאמן מטפלות בהסכמים המייצרים בונוסי ענק כמו אלו של שקדי. הוועדה דורשת מהחברות לקבוע תקרות לבונוסים ולתגמול המבוססות על מניות החברה. אלא שגם כאן הסמכות הסופית היא של הדירקטוריון, והוא כנראה יעדיף לקבוע תקרות גבוהות מספיק שלא ייאלצו אותו להתמודד עם מצבים מביכים במיוחד.

"אם זה מה שהבעלים היו מוכנים לשלם, כנראה זה מה שאני שווה"

את המשפט הזה לא תשמעו ישירות מפיהם של המנכ"לים, אבל בשיחות רקע לכתבים שיסקרו את תופעת שכר הבכירים, הם ישתמשו במשפט הזה לא מעט. הם צודקים: המפתח לתשלומי שכר סבירים ובלתי חזיריים נמצא בידי בעלי השליטה של החברות הציבוריות. עד היום, בעלי השליטה טענו שאין להם ברירה, שזו הנורמה ושאם הם לא ישלמו הרבה - המתחרה ישלם. עכשיו, כשהאווירה הציבורית מעודדת נורמליות ומוקיעה את המגזימים למיניהם, לבעל השליטה יש הזדמנות אמיתית להוריד את שכר הבכירים לקרקע שמתאימה יותר לאביב 2012 מאשר לאביב 2011 או לזה שלפניו, ולחלק בצורה צודקת יותר את פירות ההצלחה של החברה.