יצור הכלאיים של לינדנשטראוס

ראשית, "אחריות מיוחדת" לא קיימת כלל בארגז התחמושת של חוקי מבקר המדינה; שנית, הטלת אחריות על שר אוצר בנוגע לפעילות שבתחומי אחריותו של משרד אחר היא חסרת תקדים; שלישית, הציפייה משר האוצר לחלק כרצונו תקציבים מתעלמת ממסגרות של חוקי תקציב והחלטות ממשלה, ששולטים על הקצאת כספיות משמעותיות; רביעית, הטלת האחריות להזנחה מתמשכת של 30 שנה לפתחו של שר שמכהן פחות משנתיים בתפקיד; וחמישית: הטלת אחריות על תת תקצוב של פעילות "מצילת חיים" היא אכן שובת לב, אבל אסור לשכוח שמשימות "מצילות חיים" יש בלי סוף. על סדרי העדיפויות אחראית הממשלה ולא המבקר.

אין למבקר לא מומחיות ולא סמכות להחליט בין "כיפת ברזל", הקמת גדר הפרדה בכבישים מסוכנים, הגדלת סל התרופות, תוספת שוטרים ועוד משימות מצילות חיים. נוסף על כך, אם המבקר החליט ששר האוצר אחראי לאסון בנסיבות אלה - מן הראוי שנורמה זו לא תחול למפרע אלא מעתה והלאה.

"אחריות מיוחדת" היא מעין יצור כלאיים. יותר מאחריות מיניסטריאלית, שאותה מגנה לינדנשטראוס כ"תפיסת מחסה בחיקה החמים של האחריות המשותפת", אבל פחות מאחריות פלילית. "המיוחדת" היא סוג של אחריות אישית. שטייניץ לא אחראי-פלילי למותם הטרגי של הסוהרים, אבל אחראי-שותף למצבם הנורא של שירותי הכבאות שכשלו מול השריפה.

למבקר אין כלים להוליך את השרים הביתה, ולכן הוא ממליץ ליועץ המשפטי לקרוא את הדו"ח ו"לתת את דעתו על ההיבטים המשפטיים-נורמטיביים כמו גם הפרסונאליים העולים ממנו".

להערכתי, היועץ המשפטי ויינשטיין יניח את פנייתו הנרגשת של לינדנשטראוס בפח לצדה של פנייתו הקודמת לחקירה פלילית בפרשת הרפז. ואז, יש להניח, תוגשנה עתירות לבג"ץ. בידי המשפחות ו/או העמותות השונות לאיכות השלטון.

לינדנשטראוס. אין זה מתפקידו להטיל אחריות בנושאים שאינם שחיתות שלטונית צילום: עטא עוויסאת

פיטורי שר הם בסמכות ראש הממשלה. אפילו לכנסת אין סמכות להעביר מכהונה שר בודד, אלא סמכות להביע אי-אמון בממשלה כולה. החוק מחייב פיטורי שר רק לאחר הרשעה פלילית. בג"ץ, בפרשת דרעי, הסיג את הגבול להגשת כתב אישום פלילי. השופט מישאל חשין סבר בהזדמנות אחרת ש"שיקול דעתו של ראש הממשלה בכל הנוגע להעברת שר מכהונתו הוא כה רחב עד כי רק שיקולים הנוגעים בשחיתות יכול שיצדיקו התערבות שיפוטית בהחלטותיו". הנשיא בדימוס אהרן ברק קבע את המבחן הרחב ביותר: "המקרים שבהם ההעברה מכהונה מתחייבת בשל השמירה על אמון הציבור בממשלה". זהו קוף המחט שניתן להשחיל דרכו החוצה את שר האוצר. ברק הסביר שמדובר ב"מקרים שבהם חבר ממשלה מעורב באירוע חמור המשליך על מעמדה של הממשלה ועל מראית פניה ועל אמון הציבור בה ועל יכולתה להנהיג ולשמש דוגמה, כמו גם על כשירותה להשריש אורחות התנהגות נאותות".

אין זה מתפקידו של לינדנשטראוס להטיל אחריות בנושאים שאינם שחיתות שלטונית. הוא מבקש ליישר קו עם סמכות ועדות חקירה ממלכתיות שלרשותן סמכויות גורפות יותר. ועדת כהן המליצה להרחיק את אריאל שרון ממשרד הביטחון. ועדת אור לבחינת מהומות אוקטובר המליצה לסיים לנצח את הקשר בין השר שלמה בן עמי לבין המשרד לביטחון פנים. הדו"ח ציין: "החוסר התמידי בתקציב המשטרה השפיע, בין היתר, על מוכנות המשטרה להתמודדות עם אירועים מסוג אירועי אוקטובר 2000". אבל מחברי הדו"ח לא חלמו להטיל אחריות על שר האוצר בגלל המחסור התקציבי.

הדו"ח הצליח לסכסך בין שטייניץ לשר הפנים אלי ישי שהטיחו זה בזה האשמות שרק סייעו ללינדנשטראוס ללקט מחלוקות ולתרגמן למחדלים. שטייניץ עמד לא רק על חובתו להתנות העברת כספים ברפורמה, אלא גם על כך שגם הכספים וגם הרפורמה מקורם בהחלטת ממשלה ולא בגחמה אישית שלו. אבל לינדנשטראוס לא מעוניין באחריות משותפת. לכן גם עבור נתניהו הוא בורא את "האחריות הכוללת" שנגזרת מהעובדה שלא מיהר להכריע במחלוקות בין שטייניץ לישי.

בדו"ח זה הדגיש המבקר את "תפיסת היסוד", כלשונו, "שהאחריות אסור לה, שתגולגל מאת הדרג המיניסטריאלי 'לפתחו של הש"ג', בתקווה למצוא בו בלבד את האשם". במובן זה ממשיך המבקר למצב עצמו כמוביל מחאה חברתית יותר ממבקר מדינה. ל"אחריות המיוחדת" שהטיל על שר האוצר יש משקל פובליציסטי יותר ממשקל משפטי.