"נתניהו חייב להתעשת כדי שלא נגיע אל יום כיפור כלכלי"

"לכאורה, נדמה שהוויכוח בין נגיד בנק ישראל סטנלי פישר לבין ראש הממשלה בנימין נתניהו על גובה הגירעון הוא ויכוח על זוטות. כאילו שההבדל בין גירעון של 2.5% או גירעון של 3% הוא רק הבדל של 5 מיליארד שקל. אבל למעשה, יש כאן בעיה אסטרטגית. החלטת הממשלה לחרוג מיעד הגירעון היא סימפטום לכך שהממשלה אינה מבינה שאנחנו נמצאים על מסלול שיכול להיות מסוכן ולהוביל להידרדרות, או שהיא אינה רוצה להבין. כך או כך, אין ספק שהממשלה משדרת חולשה בעניין יכולתה לשלוט בתקציב".

פרופ' חיים בן־שחר, (או בכינויו הרווח, חב"ש) מגדולי הכלכלנים של מדינת ישראל, לא יכול עוד לשבת מנגד. מאז 2004 לא התראיין לכלי התקשורת ושמר על שתיקה גם כאשר קיבל פניות לראיונות. "לא היה לי משהו ייחודי להגיד", הוא אומר בראיון מיוחד ל"כלכליסט". אולם כעת, משנוכח שרק הנגיד פישר מביע התנגדות פומבית ונחרצת להחלטת ראש הממשלה להגדיל את הגירעון בשנה הבאה פי שניים מהיעד המקורי - 3% במקום 1.5% מהתוצר - בן־שחר החליט לשבור שתיקה.

אף אחד לא יכול באמת להיות מוכן למשבר

אנחנו יושבים במשרדו הצנוע בבניין משרדים צפון תל אביבי טיפוסי. בן־שחר מדליק את מאוורר התקרה, כאילו מבקש לצנן את האוויר לפני הביקורת הקשה שמיד יטיח בממשלה ובעומד בראשה, שר־העל לאסטרטגיה כלכלית בנימין נתניהו.

"הממשלה הזו מרבה להתברך בהישגי העבר שלה. הגם שיש לה הישגים רציניים, היא מתנהגת כאילו דינם של הישגים להיות נצחיים. הממשלה משדרת שביעות רצון מסוכנת. וזה מדאיג אותי, כי על פי רוב התהליכים בכלכלה לא נראים על פי השטח, וכשהמשבר פורץ פתאום הוא מפתיע את כולם", הוא אומר.

כדי להמחיש את הטיעון שלו, בן־שחר מביא שתי דוגמאות למשברים שהתפרצותם תפסה את הצמרת הכלכלית בלתי מוכנה. האחד, המשבר הפיננסי הגדול של 2008. "כולם ידעו שהדברים היו לא בסדר, אבל אם קוראים בדיעבד את התחזיות של הכלכלנים, אפילו של הבנק המרכזי האמריקאי, התרחישים מדברים על מיתון מסוים וזה הכל. ואז פתאום ליהמן ברדרס נפל והעולם נכנס לפאניקה, ורק אז התגלה כל מה שהיה מתחת לפני השטח, ההזנחה הגדולה של שוק ההון", הוא אומר.

חיים בן-שחר. "עד לאחרונה שר האוצר שידר אופטימיות. לשדר דבר כזה כשאתה נמצא בפני אי־ודאות זו טעות" צילום: תומי הרפז

הדוגמה השנייה שלו, שאותה ראה במו עיניו ואף התריע בפניה מראש עם קבוצה של כלכלנים, היתה משבר ההיפר־אינפלציה בישראל של תחילת שנות השמונים. אף שהוא מדגיש שוב ושוב שישראל של 2012 אינה ישראל של אז, חשוב לו להראות עד כמה דומה ההתנהלות הפוליטית־כלכלית של אז לזו היום.

"היה לנו אז שר אוצר בשם יגאל הורביץ שאמר שהמצב לא טוב. 'משוגעים רדו מהגג', הוא אמר. אז בגין החליף אותו ביורם ארידור, שאמר שהמצב תקין, ושזה לא נורא שיש גירעון כזה גדול. במשך שלוש שנים כולם היו מרוצים, וכשאנחנו השמענו ביקורת אמרו לנו שאנחנו הזויים. אז, פתאום, באוקטובר 83' נפלו מניות הבנקים והמשק נכנס למשבר עמוק. האינפלציה קפצה בבת אחת ל־400%, הגירעון קפץ, ורק תוכנית הייצוב של יולי 1985, שכללה צעדים קשים כמו קיצוצי תקציב וקיצוצי שכר, הצליחה להוציא את המשק ממשבר", הוא נזכר.

והיום?

"היום אנחנו עדיין שבעי רצון מכך שצלחנו בהצלחה את המשבר של 2008–2009. כשחזרנו לצמוח במחצית השנייה של 2009, התחלנו להרגיש שאנחנו היחידים מבין מדינות המערב שהצלחנו לעבור את זה. זה נתן לנו תחושת ביטחון מופרזת. אבל הסיבה שלא נכנסו למשבר עמוק נובעת מהעובדה שהגענו אל המשבר עם גירעון אפסי, הודות למדיניות הפיסקאלית האחראית בשנים שקדמו למשבר, והודות לעובדה שהבנקים שלנו לא הסתבכו כמו בחו"ל.

"אלא שב־2011—2012, כשכבר ברור שהמשק העולמי לא ממש יוצא מהמיתון, אנחנו עדיין שבעי רצון מהפרפורמנס שלנו ב־2008—2009. אנחנו לא מסיקים את המסקנות הנדרשות. ב־2012, הגירעון היה אמור להיות 2% מהתוצר ובמקום זאת הוא עלול להסתכם ב־4%. זו חריגה משמעותית מאוד. ישנן שתי סיבות לקפיצה הזו: האחת, עלייה בהוצאות מעבר לתקציב של 5 מיליארד שקל בערך. השנייה, התבדות תחזיות הצמיחה האופטימיות של האוצר (במסגרת התקציב הדו־שנתי של שר האוצר, שגובש למעשה בשלהי 2010 — ש"א), מה שהוביל לכך שהתחזית לגבי גביית המסים נמוכה מגביית המסים בפועל, ולהערכתי יחסרו לנו שם כ־ 15 מיליארד שקל. יחד נוצר בור תקציבי של כ־ 20 מיליארד שקל, שהם 2% יותר מהגירעון החזוי לשנה הנוכחית. הטעות בתחזית הצמיחה לא נובעת מחוסר מיומנות כלכלית. היא נובעת משביעות רצון גבוהה מדי מהעבר ומתחושה בקרב קובעי המדיניות שהכל יהיה בסדר כמו בעבר, בזמן ששום דבר כבר לא בטוח".

ולגבי 2013?

"ולגבי השנה הבאה, תחזית הצמיחה הרשמית עומדת על 3.2%. אני מקווה שאתבדה, אבל אין כל ביטחון שנגיע בכלל ל־3%, וייתכן שנהיה יותר קרובים ל־2.5%. אבל ההתנהגות אצלנו היא כאילו עסקים כרגיל. ההתחייבויות שהממשלה לקחה על עצמה לשנה הבאה הן אדירות — גידול ללא תקדים בתקציב הביטחון, הסכמי השכר, הדרישות הקואליציוניות. אפילו ההתנהגות החיצונית של הח"כים ושל השרים שמשדרגים את המכוניות שלהם, זה משדר שהכל בסדר. לכן אינני סבור שבשנה הבאה יהיה גירעון של 3%. אם לא יינקטו צעדים חריפים מאוד, הגירעון עלול להגיע אפילו ל־6%".

לקראת צמיחה נמוכה שתחייב הידוק חגורה

האיומים הכלכליים ששוחרים לפתחו של המשק הישראלי בואכה 2013 ידועים. בן־שחר מונה אותם במהירות — המשבר באירופה שעלול להוביל למיתון ארוך שנים בתסריט האופטימי או לקריסה של גוש היורו בתסריט הפסימי, הדשדוש בכלכלה האמריקאית ערב בחירות לנשיאות והקושי שלה להמריא, ותהליכי האטה בשווקים המתפתחים כמו סין, ברזיל והודו. "אפילו אם התרחישים הגרועים ביותר לא יתממשו בסופו של דבר, עצם הדאגה מפניהם מכניסה את העולם לאווירה ממותנת. והיום, בניגוד ל־2008–2009, המדינות לא נוקטות מדיניות מרחיבה אלא מהדקות את החגורה. כלומר, אנחנו צריכים להתכונן לצמיחה עולמית נמוכה מאוד לתקופה ממושכת, דבר שישפיע גם על הצמיחה של המשק הישראלי", אומר בן־שחר.

ובדיוק כאן, לשיטתו, נחשפת הקונספציה השגויה של קברניטי המשק הישראלי, ובראשם ראש הממשלה נתניהו ושר האוצר שטייניץ. "עד לאחרונה שר האוצר שידר סיפוק ואופטימיות. גם בתחזיות, וגם ב'תראו איך כל העולם מוחא לנו כפיים על היציאה מהמשבר ועל העלאת דירוג האשראי'. לשדר דבר כזה כשאתה נמצא בפני אי־ודאות זו טעות גדולה, כי אתה לא רק מזמין עליך לחצים להוצאות עוד יותר גדולות, אלא גם מעיד על עצמך, שכשר אוצר אינך מבין את עוצמת הסיכונים המונחים לפתחה של כלכלת ישראל. והפעם, אנחנו נכנסים למתחם הסיכונים לא עם גירעון של 0% אלא עם גירעון של כ־ 4%, וגם זה בגלל אותה מדיניות של שביעות רצון יתרה שנמשכה במחצית הראשונה של 2012. לא היתה נחישות למנוע הגדלה תקציבית ולהקטין את תחזיות הצמיחה והמסים, וכתוצאה מכך פתאום המדינה והאוצר נתפסים עם גירעון כפול מהמתוכנן", הוא אומר.

ומשום כך אתה חושב שפישר צודק - שההבדל בין 2.5% לגירעון של 3% הוא לא רק הבדל סמנטי אלא הבדל מהותי בין תפיסות?

"ההחלטה על גירעון של 3% משדרת עסקים כרגיל. כאילו זו רק סטייה קטנה. כאילו זה הבדל זניח, שלפיו רק ב־2019 נגיע ליעד גירעון שהיינו אמורים להגיע אליו ב־2014. כאילו שאנחנו בדרך הנכונה וזה רק ייקח קצת יותר זמן. אם לא משדרים לציבור שצריך להצטמצם, אז רק בסוף 2013 הפעמונים עלולים להתחיל לצלצל. אלה הסיכונים, ואני מקווה שאתבדה, אבל למדיניות כלכלית אחראית אסור להתעלם מהם".

אבל נתניהו מבין בכלכלה. למה הוא החליט מה שהחליט?

"אני זוכר את ההופעה הראשונה של נתניהו בתור שר אוצר. לוח מחיק עם גרפים, משל על איש שמן הרוכב על איש רזה. הוא שידר שיש לו תוכנית לא קלה אבל שהוא נחוש לבצע אותה. זה בדיוק מה שהוא היה צריך לעשות היום כראש ממשלה במקום ללכת לגירעון גדול. הוא היה צריך לכנס מסיבת עיתונאים ולשאת נאום לאומה. להגיד 'חבר'ה, תשמעו, עד 2010 הכל היה בסדר, אבל מאז העולם השתנה, מתברר שהוא לא יוצא מהמשבר, יש סיכון ממשי שבאירופה יקרה משהו שיפגע קשות בכולנו, אנחנו לא יכולים להסתפק בתיקונים קוסמטיים בלבד ולעמוד מנגד כמו חתול שקופא על הכביש מול מכונית שמתקרבת אליו ומסנוורות אותו. אנחנו חייבים לשנות את התפיסה שלנו. היתה לנו תוכנית לגירעון של אחוז וחצי, ואני מבין שלא נוכל להיות שם. אבל אני קובע גירעון של 2.5% ואני אעשה את הכל בשביל שלא נסטה מזה, כי אם נמשיך בדרך הנוכחית כבר השנה אנחנו עומדים לסטות מהיעד וב־2013 אנו נגיע לגירעון מסוכן ביותר".

פישר ושטייניץ. "המדיניות המוניטרית תעשה את מה שהיא צריכה כדי לאזן ככל האפשר מדיניות בלתי אחראית של הממשלה" צילום: נועם מושקוביץ

הפער הגדול בין הנגיד פישר לראש הממשלה

"למעשה", אומר בן־שחר, "נתניהו היה צריך להודיע שכבר עכשיו, ביולי, אנחנו מתחילים לשנות כיוון".

כלומר?

"להטיל את המסים הדרושים, ולבטל פטורים ממסים, לקצץ בתקציב. הוא היה צריך להגיד 'אני יודע שזה קשה, שיש לנו בעיות ביטחון אבל אין לנו ברירה אלא לקצץ, ושיש לנו בעיות רווחה אבל אנחנו צריכים להיות סלקטיביים, ושיש לנו התנחלויות אבל אנחנו צריכים להאט שם את הקצב. אחרת, אם ניכנס למשבר לא מוכנים...'. אם הוא היה עושה את הצעד הזה, הוא היה משדר את הדבר הנכון כמו ב־2003.

"במקום זה לא אומרים כלום, לא מדברים על הקשיים. אומרים רק שהשנה התחזית לא מתקיימת, ושנהיה בגירעון קצת יותר גדול, אבל בשנה שלאחר מכן יהיה בסדר. הרי בהתחלה נתניהו אפילו אמר שעם יעד גירעון של 3% לא יהיה צורך להטיל מסים נוספים. בינתיים הוא חזר בו, אבל זה מראה לי עד כמה הוא מנותק היום ממה שהוא הבין ב־2003. החושים שלו היו טובים מאוד בעבר, אני לא יודע מה קרה להם. אולי זה בגלל שיש לו מספיק בעיות אחרות בתור ראש ממשלה. הרי ב־2003 הוא לא היה ראש הממשלה, אבל היה לו גיבוי מראש הממשלה שרון".

מה שאתה אומר הוא שנתניהו נכשל כראש ממשלה.

"נתניהו לא עומד במשימתו כראש הממשלה איפה שאריק שרון הצליח. ה־2.5% או 3% גירעון זה לא רק הבדל של 5 מיליארד שקל. זו נקודה שבה אתה תופס פתאום שהמשק נמצא על קו פרשת מים והוא עובר אותה משום שהמדיניות משדרת שהיא לא מכירה בסיכונים הצפונים בעובדות הריאליות ולא ערוכה להתמודד איתם, ולכן העסק עלול להיסחף עוד יותר מהר, בפרט כשתהליכי העומק של החברה הישראלית סוחפים אותו. לכן אני מזדהה עם המילים הזהירות שאמר הנגיד פישר בעדינותו כי רבה. צריך להקשיב לו. זו פעם ראשונה שנוצר פער גדול כל כך בין עמדתו של פישר לבין עמדת נתניהו, וזה לא טוב".

איך אתה מסביר את הפער הזה בין פישר לנתניהו? פישר הרחיק לכת עד כדי כך שהשתתף בישיבת הממשלה והפציר בשרים להצביע נגד הצעת שר האוצר להגדיל את הגירעון.

"אני לא פרשן פוליטי. מה שברור הוא שאם פישר יראה שנתניהו לא מסוגל להתמודד עם הדברים בגלל התנהלותו כראש ממשלה ומעורבותו במאבקים פוליטיים אחרים, אין ספק שהמדיניות המוניטרית תעשה את מה שהיא צריכה, כדי לאזן ככל האפשר מדיניות בלתי אחראית של הממשלה. מדיניות מוניטרית אחראית היא הכרחית אבל היא לא מספיקה. זה לא כלי שיכול לפתור את כל הבעיות אם אין מדיניות פיסקאלית תקציבית מתואמת. אני מקווה שהדברים יחדרו לנתניהו ונראה שינוי במדיניות".

המציאות שאתה מתאר כאן דומה מאוד למציאות המדינית־ביטחונית שאחרי מלחמת ששת הימים, של שביון בקונספציה, של שביעות רצון גבוהה מדי מההישגים הישראליים, שהובילה לשאננות שאפשרה את פרוץ מלחמת יום כיפור ב־73'.

בן־שחר מהסס לרגע, אבל אז עונה: "זו בהחלט אסוציאציה שעולה מן הדברים שאמרתי. אני נזהר מאוד בלשוני כדי שלא להישמע לא אמין. אבל כן, אני דואג היום באופן דומה לדאגה של רבים שלא הגיעה לכלל ביטוי בתחום הביטחוני בראשית שנות השבעים. מבחינה כלכלית אנו עדיין רחוקים מיום כיפור כלכלי, אך ראש הממשלה חייב להתעשת כדי למנוע כל סיכוי לתרחיש גרוע כל כך".

הדו"ח שנכתב לפני 12 שנים נותר ללא טיפול

מלבד האיומים החיצוניים על המשק הישראלי, בן־שחר סבור שגם האיומים הפנימיים, ארוכי הטווח, צריכים לגרום לראש הממשלה לשנות את מדיניותו. לשיטתו, מדיניות של מה שהיה הוא שיהיה לא יכולה לדור בכפיפה אחת עם "תהליכי עומק שעלולים להפוך את ישראל למשק שצועד לכיוון ירידה לעולם השלישי", כלשונו.

למעשה, כבר בשנת 2000 עמד בן־שחר בראש צוות מיוחד שהוקם לבקשתו של ראש הממשלה דאז אהוד ברק. מטרת הצוות הייתה לעמוד על בעיות העומק, לאבחן אותן ולהציע מרשם לפתרון - מעין אב קדמון לוועדת טרכטנברג. בצוות היו חברים גם אלחנן הלפמן, אפרים צדקה, דן בן דוד, דני צידון, יוסי שביט, חיה שטייר, וגם לא אחר ממנואל טרכטנברג בעצמו. "היינו נפגשים עם ברק אחת לשבועיים בעשר בערב, עם יוסי קוצ'יק (אז מנכ"ל משרד רה"מ - ש"א). ברק נתן לנו גיבוי מלא, ואפילו קיים שני דיונים בממשלה על הדו"ח", נזכר בן־שחר.

בדו"ח המיוחד סקרו חברי הוועדה את בעיות העומק של החברה, ובמיוחד את אי־השוויון בחלוקת ההכנסות. "אנו משוכנעים כי ניתן להקטין את אי־השוויון בהתחלקות ההכנסות ברוטו באמצעים אשר יביאו להגדלת הפריון ולהגברת הצמיחה של התוצר הלאומי לנפש. מימוש ההמלצות הוא מהלך קשה שנועד לשנות מגמות ארוכות טווח, שהטיפול בהן הוזנח במשך שנים רבות. כאן נדרש מאמץ גדול והתמודדות נחושה. כדי להבטיח את מימושן, הכרחי שראש הממשלה עצמו יוביל את המהלך", חתם בן־שחר את ההקדמה לדו"ח ההוא בשנת 2000. אלא שאחרי שני דיונים בממשלה אהוד ברק נסע לקמפ־דיוויד, התהליך המדיני עלה על שרטון, וממשלתו לא האריכה ימים. והנה, 12 שנה מאוחר יותר, הים אותו הים והבעיות ההן עדיין כאן, חלקן אפילו החריפו.

"יש לנו חבילה של בעיות קריטיות מאוד בטווח הארוך", אומר בן־שחר, "בראשן אי־השוויון בחלוקת ההכנסות. הסתכלתי על הנתונים בעשור הראשון של שנות האלפיים, שברובן היתה צמיחה וההכנסה הלאומית גדלה. בדקתי איך הגידול בעוגת ההכנסות התחלק בין העשירונים. מתברר שהעשירון העליון קיבל 33% מהגידול בהכנסות והעשירון התשיעי קיבל 18%. כלומר, שני העשירונים העליונים קיבלו 51%. כמה קיבל העשירונים התחתונים? 3%. נותרו 46% לחמשת עשירוני הביניים, מהשלישי עד השמיני. אז תשאל, מה רוצה מעמד הביניים? הוא קיבל רק מעט פחות מחלקו. אלא שמצבו הידרדר באופן יחסי, ומה שבולט כאן במיוחד הוא הנתח שקיבלו העשירונים העליונים. ומצבם השתפר אפילו עוד יותר הודות להורדות המסים.

"התקשורת והציבור מדברים על ההכנסות הגבוהות של בודדים בצמרת השכר. אני מסתכל על התמונה של שני העשירונים העליונים. זה לא רק האלפיון. אלה שני עשירונים, 20% מהאוכלוסייה, שמאוד נהנו מהצמיחה. מעמד הביניים לא נהנה מהצמיחה יותר מחלקו באוכלוסייה, והעוני בקרב השכבות החלשות גדל עוד יותר. אם מסתכלים על שיעורי העוני בקרב החרדים, הערבים והמגזר האתיופי, מוצאים שם תחולת עוני מצרפית של 58%. זו תמונה חמורה ביותר".

הכל מתקשר בסופו של דבר בחזרה לגירעון

ואם זה לא חמור מספיק, בן־שחר ממהר להדגיש שהתמונה הזו רק מחריפה. "בתהליכים הדמוגרפיים, משקלם של החרדים והערבים רק הולך וגדל. היום משקלם של החרדים והערבים בגילים 20–34 הוא 33% ובשנת 2030 משקלם בגילים האלה יהיה 51%. כלומר, האוכלוסיות החלשות שלא מקבלות חינוך מתאים לשוק העבודה לא מקבלות עידוד לכיוון הנכון.

"זה מאוד מדאיג. מדי פעם מתייחסים לנושאים האלה, אבל תמיד מנתקים אותם מהנושא של הגירעון. אני לא מנתק. אתה בונה תהליך שלפיו רק בעתיד הגירעון יירד בהדרגה? זה לא מספיק. אנחנו נמצאים על מסלול שלא מאפשר שהתמונה החיובית של שנות האלפיים תימשך, אפילו אם המדיניות הכלכלית היתה כמו זו של אותה תקופה. זה לא רק בגלל המיתון הגלובלי, אלא בגלל הבעיות הפנימיות המבניות של התהליכים הדמוגרפיים, התרחבות העוני, ריכוז העושר ורמת התחרותיות הבעייתית של המשק".

אבל כיצד ההמלצה שלך לראש הממשלה להתחיל כבר עכשיו בתהליך של קיצוצים מתיישבת עם בעיות העומק של המשק? יגידו לך שצריך כסף כדי לטפל בבעיות הללו.

"אני לא חושב שכסף פותר את הבעיות אלא ההתנהלות. במערכת החינוך יש מספיק כסף, מה שחסר הוא הקצאה יעילה ורמה. פעם היו קצבאות ילדים מופרזות שעודדו ילודה חסרת אחריות ואבטלה. אז לא כל כסף ברווחה פותר את הבעיות. לעתים הוא יכול להחריף אותן".

אבל אתה מבין את המצוקות של מעמד הביניים שמרגיש שהוא משלם מסים ולא מקבל שירותים?

"אני לחלוטין מבין את המצוקות של מעמד הביניים ולכן אני בהחלט רואה מקום להטלת מסים נוספת על שני העשירונים העליונים ותיקון מסוים כלפי מעלה במס החברות ובחוק עידוד השקעות הון המאפשר פטור מסיבי ממס על השקעות חדשות של חברות. בהקשר זה יש לטפל בביטול פטורים רבים ממס המסתכמים בעשרות מיליארדי שקלים לשנה. כל זה יוביל לא רק להקטנת הגירעון אלא גם להגדלת השוויון ולחזרה למיסוי פרוגרסיבי יותר, אם כי לא לכיוון מיסוי מופרז".

אבל בכל זאת מעמד הביניים מרגיש שמצבו הכלכלי הולך ומידרדר.

"נכון ויש בסיס ריאלי לתחושה זו. ראשית, מעמד הביניים לא קיבל את מלוא חלקו בצמיחה ובפועל היה צריך לקבל יותר על חשבונם של שני העשירונים העליונים, ובמיוחד העשירון העליון, אשר נטלו באופן קיצוני חלק מופרז ביותר בגידול ההכנסות. ושנית, יש כאן עניין פסיכולוגי: על רקע ההתעשרות של העשירון העליון והמאיון העליון, מובן שהמעמד העובד והנושא בעול המסים ושירות המילואים חש מקופח".

דוחים את הקץ במקום ליצור משבר פוליטי

איך נתניהו יכול בתקופה הזו ללכת על מהלכים של קיצוצים ושל העלאת מסים? הציבור הרי ייצא נגדו.

"מידת הישימות הפוליטית של מהלכים כלכליים היא בדיוק הנקודה. פוליטיקאים נוטים לדחות את הטיפול בבעיות קשות בעודן קטנות יחסית ורק כשאותן בעיות מתעצמות וגורמות למשבר הם נחלצים לטפל בהן. כך היה בראשית שנות השמונים, כשהמשק היה במצב גרוע, אך הממשלות של מנחם בגין ויצחק שמיר ושר האוצר יורם ארידור נמנעו מלטפל בבעיות. גם שמעון פרס, שהתמנה לראש ממשלה בסוף 1984, ניסה תחילה לדחות את הטיפול המסיבי ורק כשהבין שלא נותרה כל ברירה, קפץ למים הגועשים והוביל בהצלחה את תוכנית הייצוב הכלכלית".

אז בעצם נתניהו צריך ליזום משבר?

"נתניהו יכול לטפל בדברים לפני שהם מתפוצצים ולהיכנס למשבר פוליטי יזום. אם נתניהו יחליט לטפל בפטור ממס לקרנות ההשתלמות, למשל, ייווצר משבר פוליטי, וזה בדיוק מה שצריך. מנגד, נראה לי כרגע שנתניהו, כדרכם של רוב הפוליטיקאים, מעדיף לדחות את הקץ ולטפל בזה אם חס ושלום נגיע למצב שתהיה הכרה מבחוץ שאין דרך אחרת".

אתה מתכוון לשווקים הבינלאומיים.

"כן, אם נמשיך בכיוון הזה גם לעולם בשלב מסוים ייפול האסימון. וכולם יודעים שכשהאסימון נופל בשווקים הוא נופל במכה חדה. מדובר בסיכונים שאסור לנו לקחת. אני לא אומר ששנת 2012 היא שנת 1985. מה שאני אומר הוא שיש סיכון שזה מה שעלול לקרות אם לא נתעשת במהרה. אולי נעבור את זה בשלום באיזה נס. אבל אסור לנו לקחת את הסיכון הזה. ממשלה אחראית חייבת לפעול לפי התרחיש הגרוע ובדרך זו להבטיח שולי ביטחון נגד הסיכון שתרחיש כזה אכן יתממש".