כל הדרך מהכיס של הציבור אל יהודה ושומרון
בדיקת "כלכליסט" חושפת לראשונה איך המדינה בוחרת להשקיע בתושבים שלה באמצעות הרשויות המקומיות, ובעיקר באילו תושבים היא בוחרת להשקיע. בשורה התחתונה, אין גורם אחד שיודע לאן כל הכסף הולך, והאם מי שבאמת זקוקים לו מקבלים אותו. הנתונים אינם שקופים לציבור. הסדר היחיד בתוך הכאוס הוא ההעדפה הברורה של הרשויות מעבר לקו הירוק. הצצה לתוך השיטה
07:0518.07.12
מדי תלוש משכורת זה קורה. אחרי שהעין בודקת כמה כסף נכנס לחשבון, הדבר הבא הוא לבדוק כמה לקח ממך מס הכנסה. אחר כך אתה מקלל בשקט, אולי מרגיע את עצמך שאין מה לעשות, כולם צריכים לתת כתף, נזכר שבישראל 2012 גם זו בדיחה עצובה, מקלל שוב וממשיך בשגרת יומך. התלוש מושם בתיק, מנגנון ההדחקה נכנס לפעולה והמרירות נשכחת.
אם עם כל תלוש משכורת היינו מקבלים פירוט של מה הממשלה עושה עם כל שקל מכספי המסים, סביר להניח שהמרירות לא רק שלא היתה נעלמת, אלא שהיתה גורמת לנו לחבוט את הראש בקיר.
- ההשקעה הממשלתית נחשפת: תושבי הר חברון מקבלים פי 5 מרמלה
- המתנחלים מקבלים 70% יותר ביחס לחלקם בכלל האוכלוסייה בישראל
- כשאלי ישי רוצה לחלק מתנות, הוא לא צריך חוקים בשביל זה
אז הנה, הנה הכסף. באלקנה ולא בטייבה. בהר חברון ולא בירוחם. בעמנואל ולא בפתח תקווה. מלבד מיליארדי השקלים שזורמים כיום לתקציב הביטחון ולתמיכה בישיבות, בכוללים ובמקוואות, בדיקת "כלכליסט" מראה לראשונה כיצד המדינה בוחרת להשקיע בתושבים שלה באמצעות תקציבים לרשויות המקומיות, ובאילו תושבים היא בוחרת להשקיע.
אלקנה בשומרון: 3,838 שקל לתושב צילום: צביקה טישלר מסקנת הבדיקה היא שאין חשיבה ממשלתית כוללת שקובעת מי צריך לקבל כמה, אין דין ואין דיין. ראש העירייה שלכם במקרה חבר של שר הפנים? הרווחתם. ראש המועצה שלכם פקד חברי מפלגה בשביל שר התחבורה? הסתדרתם. אתם גרים מעבר לקו הירוק? נראה שבחרתם נכון.
משרדי הממשלה מחלקים את התקציבים איך שבא להם. מבקר המדינה כבר העיר על כך, אבל הממשלה בשלה. קריטריונים נקבעים בעלמא, מענקים של מיליוני שקלים זורמים ללא מפריע. ההחלטות מה לעשות עם כספי המסים מתקבלות על בסיס פוליטי וזה לגיטימי. חלק ממשלמי המסים היו מברכים על כך, אחרים היו זועקים חמס. כך או אחרת, הבעיה היא שהממשלה לא חושפת בפני הציבור איך סדרי העדיפויות הפוליטיים שלה באים לידי מימוש כספי. הבדיקה שערכנו היא הזדמנות ללמוד מהם סדרי העדיפויות הכלכליים־חברתיים של הממשלה הנוכחית.
פתח תקווה: 1,172 שקל לתושב צילום: אוראל כהן
ישראל, כמו כל מדינה אחרת, אמורה לתת לתושביה שירותים תמורת המסים שלהם. לא חתמנו מעולם על שום אמנה חברתית, אבל מתוקף העובדה שאנחנו חיים במדינה אחת אנחנו נותנים את הסכמתנו הבלתי כתובה לשאת יחד בנטל ולקבל יחד משהו בתמורה.
אנחנו מבינים שמי שצריך יותר - יקבל יותר, ומי שיכול להסתדר בעצמו - יקבל פחות. אנחנו מבינים את זה, אבל אי אפשר למתוח את הפערים האלה עד בלי די. לכל חזירות יש גבול. ניתן לטעון שהרשויות המקומיות שהמדינה משקיעה הכי הרבה כסף בתושבים שלהן הן אלה שלא מצליחות לכלכל את עצמן. הטענה הזו נכונה, אבל היא חלק מהעיוות שבשיטה.
טייבה: 792 שקל לתושב צילום: גלעד קוולרציק עיריית מודיעין עילית, עיר חרדית מעבר לקו הירוק, חילקה בשנת 2010 פטורים והנחות בארנונה ליותר ממחצית מתושביה. בביתר עילית, עיר חרדית נוספת הנמצאת ביהודה ושומרון, היקף הפטורים מארנונה הגיע ל־47%. בקריית ארבע 40% מהתושבים זוכים לפטור. הרשויות הללו לא באמת מנסות לכלכל את עצמן, כמו שעשתה בני ברק כשהקימה אזור מסחרי שמכניס לה את מרבית הכסף מארנונה, וכך יתר משלמי המסים נאלצים לשאת בנטל ולהשלים את החסר.
בסוף היום, מועצת מטה בנימין מקבלת מהממשלה יותר ממה שמקבלות שדרות, ירוחם ואופקים גם יחד. אם העקביות היחידה בסדרי העדיפויות של הממשלה היא שהיישובים ביהודה ושומרון מקבלים יותר, זה אומר שהמתנחלים יודעים להפעיל נכון את כוחם הפוליטי. הדרך היחידה שבה יוכל להתקיים דיון ציבורי אמיתי במה שהממשלה עושה עם כספי המסים, היא על ידי הפיכת הנתונים לשקופים ולנגישים. מילא שהציבור לא יודע לאן הכסף הולך, העובדה שאף גורם בממשלה לא רואה את כל התמונה מטרידה יותר. אחר כך, כשאין די כסף להשקעה בדיור ציבורי או לכל מטרה אחרת, זה משום שהכסף כבר הגיע למקומות אחרים.
כך חושב דירוג ההשקעה לתושב
דירוג ההשקעה הממשלתית ברשויות מתבסס על נתוני הלמ"ס לשנת 2010 שפורסמו לאחרונה. ההשקעה הממשלתית לתושב כוללת את כלל התקציבים שהועברו בידי כלל משרדי הממשלה לכל רשות מקומית, בחלוקה למספר התושבים ברשות. כמו כן, נעשתה הצלבה בין נתוני הלמ"ס לבין הדו"חות הכספיים של הרשויות המקומיות לשנת 2010 המופיעים באתר משרד הפנים וכן לנתוני החשב הכללי לשנים 2003–2011 כדי לזהות מגמות ומקרים יוצאים מן הכלל.
הנתונים מתייחסים אך ורק להוצאות אזרחיות שהממשלה משקיעה בכל רשות מקומית ואינם כוללים תקציבי פיתוח, מענקים מיוחדים, תקציבים רוחביים כסלילת כבישים או תקציבים ביטחוניים, שהמידע הפומבי לגביהם כמעט שאינו קיים. מענקים מיוחדים שמשרד הפנים מעניק לרשויות המקומיות דוגמת 200–250 מיליון שקל בשנה לעיריית ירושלים במסגרת "מענק הבירה" לא שינו את הדירוג הפנימי אלא רק הגדילו את הסכומים.
