הקידוח המשפטי העלה קדחת
בג"ץ סירב להיבהל מאיומי משקיעי הגז לנוכח הכבדת המס
בנוגע לכיס, לפגיעה בקניין, נכתב שהרווחים ממאגר תמר בלבד צפויים לעמוד על כ-15 מיליארד דולר עד שנת 2040 (בהשוואה לכ-27.5 מיליארד דולר לולא החוק החדש). "זהו פער משמעותי ברווחים הצפויים", כותבת השופטת נאור ומוסיפה: "ארהיב עוז ואומר: גם לרווח כזה לא פיללו היזמים כשיצאו לדרכם".
פסק הדין דוחה את הטענות לחקיקה רטרואקטיבית ולפגיעה בהסתמכות המשקיעים. נאור מצטטת פסק דין של הנשיא יצחק כהן מ-1976 שלפיו "אין לשום אדם זכות קנויה לכך שהחיקוקים הקיימים בעת עשיית עסקה לא ישתנו בעתיד לרעתו". הלכה זו אומצה ביתר שאת לפסיקה בנושאי מדיניות כלכלית בכלל ומדיניות מס בפרט. אלא שנאור לא שוכנעה אפילו ב"שינוי לרעה". ראשית, כיוון ש"המדינה אינה נוטלת מן העותרים דבר לפני שהושב להם מלוא סכום השקעתם, והרבה למעלה מכך: שיעור ההיטל הוא 0% עד שיזכו בעלי הזכויות לרווחים בגובה 150% מהשקעתם". ושנית, כיוון שהפגיעה, לשיטתה, היא לכל היותר בהקטנת רווחי העתק הצפויים. הפגיעה היא לא בבשר החי אלא בקצפת שעל השמנת.
גם במבחנים החוקתיים – הפגיעה בזכות הקניין – פוסקת נאור לטובת המדינה. בין היתר משיקולי צדק חלוקתי, חלוקה ראויה יותר של משאבי המדינה בין אזרחיה לבין משקיעיה.
המדינה מקבלת בפסק הדין צל"ש לא רק על החוק אלא גם על הליך החקיקה. "הלוואי וירבו הליכי חקיקה סדורים כאלה", כותבת נאור, והנמענים הם ממשלת ישראל באמצעות פרופ' ששינסקי ועו"ד ליכט.
