העיתונות חיה
סוף סוף גם אני כותב טור ברנז'אי
לא אוכל גם לחשוף מה עיסוקו בעבר של כותב המייל. אוכל רק לומר שהוא היה העורך הראשי של עיתון ישראלי ששמו נשמע כמו תפילה שיהודים מתפללים בערבו של יום, ומתחרז עם מחריב. עיתון שהיום, דרך מקרה, נמצא בידיו של הטייקון בעל אותו שם.
שמחה ספונטנית והרמת כוסית שכמעט עלתה לי במשרתי
מה כל כך מפתיע במייל מעורך עיתון לשעבר עם שם מוכר? אלך על בהונות: בעבר עבדתי תחת אותו עורך ראשי במשך שנתיים כמעט כאשר ערכתי את המוסף השבועי של העיתון, ויחסי העבודה בינינו ידעו כמה עליות ומורדות. למען האמת, לגבי העליות אני לא סגור. אבל מורדות היו. המון מורדות. המון המון מורדות. בקצה של אחד מהם צולמתי עם כמה מחבריי למערכת כשאנחנו מרימים כוסית של שמחה ספונטנית לרגל ההודעה על פרישתו - תמונה שעלתה לרשת לכמה דקות קצרות וכמעט עלתה לי בפיטוריי המיידיים, והמוצדקים כנראה באותן נסיבות. מצד שני, אותו עורך קרא באחרונה לפרקליט מדינה דמוקרטית לבצע חרקירי לאחר זיכוי חלקי של ראש ממשלה לשעבר, כך שאפשר לדמיין את האווירה ששררה בישיבות המערכת תחת ניהולו.
ועדיין, בחלוף חמש שנים, לא עצם כתיבת המייל היא שגרמה לתדהמה כה גדולה אצלי. את זו אפשר לייחס לתוכנו של המייל, שהיו בו שתי פסקאות: בראשונה מחמאות כמעט נרגשות על כתיבתי היום, ואילו בשנייה הודאה בכך ש"החמיץ אותי" לאורך תקופת עבודתנו המשותפת.
תיאור של אותן שנתיים כ"החמצה" הוא כמובן סוג של אנדרסטייטמנט. כמו להגדיר מתקפה כימית של אסד על המורדים כ"סיוע כימותרפי". אבל לא זה העניין. את אותן שנתיים איומות של קרבות חפירה במסדרונות המערכת ובלשכת העורך הראשי תייקתי, עטפתי והצפנתי עמוק עמוק במרתפי המערכת הלימבית שלי. ככל שהדברים היו תלויים בי, זכרונן לא היה אמור לצוץ שוב. אבל חמש שנים של הדחקה קפדנית, שבמהלכן לא שבתי ולו פעם אחת לבניין העיתון ההוא ואף לא יצרתי קשר עם מי מאלה שעבדו איתי שם, באו אל קצן במחי מייל קצר אחד.
זה הוביל אותי להרהר בהתמודדות שלי עם כישלון.
כשאתה מגיע לתפקיד חדש, שלא לומר נבחר מני רבים לאייש משרה קורצת, כזאת שאולי חלמת עליה מאז שהלכת שבי אחר המקצוע, אתה יושב עם עצמך - במקרה שלי אני זוכר את הרגע, על ספסל מול חוף הים של תל אביב, מתחת לבניין חום שבקומתו העליונה נמסרה לי ההצעה - ומריץ תסריטים של ההתפתחות מכאן והלאה. כמעט תמיד הם יהיו אופטימיים. אתה רואה בדמיונך את המוסף שתערוך ממריא למחוזות חדשים, סוחף אחריו המוני קוראים שנגרעים מהמתחרים ההמומים, בדרך לתהילת עולם ז'ורנליסטית. דרך החשיבה הזאת אינה ייחודית דווקא לי. לא יהיה מופרז לומר ששאיפה לגדולות ואופטימיות שאינה בהכרח אחוזה במציאות הן שילוב שעומד בבסיס ההתקדמות של המין האנושי.
אפשר לדמיין אילו תסריטים שרטט לנגד עיניו אילן בן־דב כאשר רכש את פרטנר, מה ראה נוחי דנקנר בדמיונו כאשר שפך את כל כספו ושאיפותיו לתוך אי.די.בי, או איזה עתיד חזה לב לבייב לאפריקה ישראל תחת ניהולו. אין לנו ברירה אלא לתכנן את הגרסה האופטימית של עתידנו כדי לנסות להתקדם.
המבחן מגיע ברגע שהמציאות אינה מתיישרת עם התכנון. במקרה שלי, למשל, מדובר היה בצלילת ראש לעיתון שכבר רוקנו ממנו את המים, בתהליכי דעיכה מתקדמים, עמוס צרות כלכליות ותחת שרביטו של חובב התאבדויות בסגנון יפני, ולתוך מוסף שרבים וטובים לפניי באו והלכו ממנו תוך זמן קצר חפויי ראש. נדרשה מידה מופרזת של אופטימיות ועצימת עין אל מול העובדות כדי להניח שאהיה יוצא דופן. ביושר אומר שגייסתי אותן בקלות.
ממרחק הזמן, בבחינה אובייקטיבית של התוצאה תחת הנסיבות, כלל איני בטוח שנכשלתי. אלא שזה אינו משנה, משום שמבחינה סובייקטיבית, מנקודת המבט הפנימית שלי, התוצאה הסופית היתה רחוקה מאוד מהתכנון האופטימי. הקוראים, איך נאמר, לא באו בהמוניהם, העיתון, איך נאמר, לא זינק לפסגות, וכפי שתיארתי לעיל גם לא יכולתי להתנחם ב"לפחות היה כיף".
את הכישלון הזה בחרתי לקבור. לא הסתרתי אותו - רק לפני כחודש תיקנתי באתר העין השביעית מאמר שייחס בטעות את הכישלון לעיתונאי אחר בעל שם משפחה זהה לשלי - אבל גם לא שחזרתי אותו עם עצמי בשום שלב. לא ליבנתי לאחור מהלכים, לא בחנתי טעויות שנעשו או החמצות שאפשר היה להימנע מהן. כמו מורסה שכוסתה בתחבושת במקום שיפוצצו ויסחטו אותה, הוא פשוט שכב לו שם, לא מפוענח. תחושה טורדנית, לרגעים כואבת ממש, אבל בחלוף הזמן הופכת להיות לא יותר מהצקה שאפשר לחיות איתה.
השתמשתי היטב בתחושה הזו. הפצע ההוא שלא הגליד, מתחת לתחבושת, סימן לי באופן מיידי, עוד לפני שהקדשתי מחשבה עמוקה, מה נכון ומה לא נכון לעשות. על מי לסמוך ובמי לחשוד. במה להאמין ומה הוא שקר גמור. מי רוצה בטובתי ומי מאחל לי חרקירי מאחורי גבי. עברתי להתנהל באופן הרבה פחות שכלתני והרבה יותר אינטואיטיבי. נדמה לי שזה עבד.
זמן קצר אחרי הרמת הכוסית ההיא פרשתי בעצמי אל העיתון שאני עובד בו כעת, כאשר הוא היה לא יותר מרעיון בראשם של הוגיו. האינטואיציה עבדה היטב בהחלטה ההיא. הפעם הראשונה שבה התחלתי לכתוב באופן קבוע היתה אחרי שעזבתי את התפקיד הקודם. נדמה לי שגם זה עבד. ואני משתדל לומר בכל פעם שאני נדרש, ובוודאי כותב, את מה שאני באמת חושב. זו תחושה מרפאת.
באשר למייל ההוא, אני מודה שהיתה טמונה בו הקלה גדולה מבחינתי. נטילת אחריות, ולו גם חלקית, עשויה להיות ראשיתה של הגלדה.
