צבי זיו בעדותו במשטרה: "ההלוואה של דני היא סיפור הזוי לגמרי"
מנכ"ל בנק הפועלים לשעבר חשף בעדותו במסגרת החקירה נגד דני דנקנר את הדרך שבה התנהלו העסקאות שהובילו להגשת כתב האישום ואת האווירה בבנק שהובילה להתפטרותו המפתיעה
"אם הייתי יודע על ההלוואה שדני דנקנר ביקש מהבנק של הליט צ'ינגלולו, הייתי מונע ממנו להשתתף בדיונים שקשורים להליט, ובוודאי שהייתי מונע ממנו לנהל מו"מ עם הליט. סיפור ההלוואה של דני הוא סיפור הזוי לגמרי" - כך העיד מנכ"ל בנק הפועלים לשעבר צבי זיו בפני חוקרי משטרת ישראל במסגרת פרשת דני דנקנר. זיו הגיע ליחידה הארצית לחקירות הונאה שלוש פעמים במהלך 2010 כדי להעיד בחקירה נגד יו"ר בנק הפועלים לשעבר, דני דנקנר, בפרשה שהובילה בסופו של דבר להגשת כתב אישום חמור נגדו. עדותו של זיו חושפת לראשונה את הפרטים מאחורי התפטרותו המפתיעה מהנהלת הבנק ב־2009 ומאחורי העסקאות שהובילו להגשת כתב האישום.
"בשורה התחתונה היה ברור לי שאם אני לא אתפטר, אני אתחיל לקרוא בעיתון שלא רוצים אותי", סיפר זיו, "וזה אחד העקרונות שנטלתי על עצמי — אני לא רוצה להיות כמו אחרים שקראו בעיתון שלא רוצים אותם. העניין עם דני דנקנר שהוא רימה אותי לאורך כל הדרך בשאיפה שאני אתפטר. הוא הוביל אותי להתפטר בלי שהוא יגיד שהוא רוצה את זה".
- העדות של שרי אריסון: "לא ידעתי כלום על עסקיו הפרטיים של דני דנקנר"
- הפרקליטות הגישה כתב אישום נגד דני דנקנר, יו"ר בנק הפועלים לשעבר
- הוקפא חשבון בנק של מזכירתו של דני דנקנר: "חשש להברחת רכוש"
זיו המשיך וסיפר לחוקרים על האווירה בבנק לפני התפטרותו. "דני כיוון כל הזמן למשבר סביב תהליך ההתייעלות. בניתי הצעות פשרה איך להתקדם ולהכניס את רצונותיו בעניין, אבל הוא בא אליי בשלב מסוים ואמר לי, 'אנחנו לא מסתדרים ואי אפשר להמשיך ככה'. זה היה לפני פרסום הדו"ח השנתי של שנת 2008 ואמרתי שאני לא מתפטר בגלל הדו"חות, שיגידו אחר כך שאני אשם בברוך. אמרתי לו, 'תן לי עוד שני רבעונים ואז אני אוכל להגיד שהוצאתי את הבנק מהברוך, הבאתי אותו לחוף מבטחים ואז אני אוכל ללכת בשקט'. הוא אמר לי שהוא לא יכול להבטיח שזה לא ידלוף, ואז הבנתי שהוא רוצה שאני אלך עכשיו. התייעצתי עם חבר והוא הציע לי להתפטר מיד, כי לדבריו, אי אפשר לדעת עם מי דני יפטפט. אמרתי לדני שאם אני מתפטר, אני מתכוון לומר בדיוק למה אני מתפטר, דהיינו שיש בינינו חילוקי דעות על תוכניות עבודה וסמכויות".
כשנשאל זיו מה ידוע לו על מערך העסקים של דנקנר ובאילו חברות הוא מושקע, הוא סיפר כי כולם ידעו שדני מחזיק מניות באלרן ושהוא משמש כיו"ר בתעשיות מלח. "האחזקות של משפחת דנקנר", אמר, "היו מעורבבות כך שלכולם היתה אחזקה בהכל. המשפחה של דני היתה אחראית על מלח, היו לו אחזקות אחרות, לא את כולן ידענו אני וחברי ההנהלה".
דני דנקנר, שלמה נחמה וצבי זיו, ב-2008 צילום: צביקה טישלר
"הרגשנו שגם אם הרעיון של ברבר כשר, זה יסריח"
בשלב הזה מגיעים החוקרים לעסקת בנק פוזיטיף, שהיוותה בסופו של דבר את הסעיף הראשון בכתב האישום שהוגש נגד דנקנר. לפי אישום זה, פעל דנקנר בניגוד עניינים מהותי בהיותו יו"ר דירקטוריון בנק הפועלים בכך שלא דיווח על הקשרים העסקיים של חברת אלרן השקעות, שבה היו לו אחזקות משמעותיות, עם קבוצת RP בראשותו של רפי ברבר. דנקנר, נטען באישום, ניהל בזמן הזה משא ומתן עם קבוצת RP, שבסופו נקבע כי ברבר יקבל 25 מיליון דולר תמורת יציאתו מהעסקה.
זיו אמר לחוקרים, כי "לשאלתכם, לעניין RP, קראנו בעיתון, למיטב זיכרוני, לאחר שנגמרה העסקה עם רפי ברבר, כי RP השקיעה עם אלרן בפרויקטים במזרח אירופה. צריך לדעת שאת עסקת פוזיטיף הביא רפי ברבר. הוא הביא את הצוות הניהולי של בנק פוזיטיף לפחות לשתי פגישות בישראל. עקרונית, העסקה נסגרה בנסיעה שלי ושל דני לטורקיה ופגישה עם הליט צ'ינגלולו. רפי ברבר גם היה שם. זאת היתה הפעם הראשונה שראיתי את צ'ינגלולו. כתפיסת עולם החלטנו לא להקים בנק מאפס, אלא לקנות פלטפורמה של בנק מסוים ואז לפתח את הבנק ולהכניס בו את הדברים הנחוצים לנו. בפוזיטיף קנינו צוות ניהולי מצוין. שילמנו את מחיר הנכון על הבנק. בפגישה הזאת סוכמו המחיר והתנאים ובעקבותיה נחתם הסכם הרכישה הראשוני.
"לאחר שנחתם ההסכם, הגשנו כל הבעלים בקשה לרגולטור הטורקי לקבל אישור לפיקדונות. לפי החוק הטורקי, הרגולטור צריך לאשר את כל מי שיש לו למעלה מ־10%, ומאחר שהיה פוטנציאל של־RP יהיו 15%, ביקשנו מרפי ברבר שיקבל את אישור הרגולטור. לאחר מכן קיבלנו אינדיקציה שבגלל שהחברה שלו רשומה בקפריסין, לא יקבלו אישור להצטרף. רפי ברבר אמר למישהו אצלנו שאם זה כך, הוא יעביר את החברה מקפריסין. אני כמנכ"ל לא הייתי בפועל בעניין, קיבלתי באופן מסודר את כל מה שמתרחש, וגם הרעיון של רפי להעביר את החברה או להקים חברה אחרת הגיע אליי באופן מסודר. איכשהו זה לא התקדם, ואז התחילו דיונים עם רפי איך מזיזים את העסק. כשאני אומר דיונים, זה דרגים מקצועיים, לא אני".
לדברי זיו, לברבר ניתנה ארכה של שישה חודשים להתארגן כדי שהעסקה תוכל להמשיך ולהתקדם. "אני התייחסתי אליו כמו פרטנר חיובי בעסקה. יש לו זכויות ולא היתה לי שום כוונה לדפוק אותו. אמרתי לו את זה בצורה ברורה, אני לא רוצה לאבד את העסקה בגלל הנושא הזה". בהמשך הציע ברבר כי יחזיק רק ב־9.99% מהמניות, אך בבנק סירבו, "כי אמרנו שאנחנו לא יכולים לעבוד על הרגולטור ולהכניס לו בדלת האחורית מניות שהוא פסל. הרגשנו שגם אם זה כשר זה יסריח, ולא רצינו לעשות את זה מול הרגולטור הטורקי. היו דיונים שונים שלא הובילו לשום מקום, ואז התגבשה ההבנה שהדרך היחידה שלנו להתקדם בטורקיה זה להוציא את רפי ברבר לגמרי", אמר זיו.
מכאן, לגרסתו של זיו, החל מו"מ להוציא את ברבר ולפצותו. החשש בבנק היה "שאם לא נגיע עם רפי להסכמה, הוא יתבע אותנו ויגרור אותנו בצורה שלא נוכל לממש את הרכישה הזו. הוא לא היה צריך לאיים בתביעה, אך זה היה ברור לכולנו מהניסיון העסקי. מבחינתנו, זה לא טוב ציבורית והיה תוקע את קידום התוכניות בפוזיטיף".
מי שניהל את המו"מ היה אלברטו גורפינקל, כשזיו מנחה אותו להיות קשוח כי ברבר "כריש". אך ברבר החל להתלונן ישירות לדנקנר ובסופו של דבר סגר הם סגרו את העסקה ביניהם. בנוסף על רכישתו של בנק הפועלים את חלקו של RP, סגר דנקנר גם על פיצוי לברבר בגובה 25 מיליון דולר. "היה ברור לשנינו (לזיו ולגורפינקל — זש"ל) שזה נסגר על הצד הגבוה, אך זה הביא את הסחורה העיקרית שרצינו לקבל, וזה הוצאתו המיידית של רפי ברבר בלי הוצאות נוספות. דני ישב עם רפי בארבע עיניים כשהם סגרו על הסכום. אינני יודע כמה זמן היתה הישיבה. חברי ההנהלה לא אהבו את הסכום הנ"ל, אך אני הסברתי להם שאי־הוצאתו של רפי מסכנת את כל ההשקעה. בסופו של דבר העסקה אושרה. אני לא מתווכח שזה נסגר על הצד הגבוה".
כשנשאל זיו על ידי החוקר מדוע בנק הפועלים לא דיווח למפקח על הבנקים או לרשות ניירות ערך על התשלום של 25 מיליון דולר ל־RP, הוא ענה כי "לא דיווחנו כי היתה לנו חוות דעת משפטית שאין צורך לדווח".
"צ'ינגלולו דיבר על דני כאילו יש ביניהם ברית"
מעדותו של זיו עולה גם תיאור של התנהלות הבנק מול איש העסקים הטורקי הליט צ'ינגלולו, שהלוואה שנתן לדנקנר הפכה גם היא לסעיף בכתב האישום שהוגש נגדו. לפי האישום, קיבל דנקנר מבנק DHB בראשות צ'ינגלולו הלוואה במרמה בסכום של 5 מיליון יורו, על סמך הצהרה כוזבת כי הונו האישי נאמד ב־50 מיליון יורו. דנקנר נאשם עוד כי לא דיווח על קבלת ההלוואה לדירקטוריון בנק הפועלים, אף שצ'ינגלולו הוא שותף של בנק הפועלים בבנק פוזיטיף וענייניו נדונו בדירקטוריון הבנק כמה פעמים.
לדברי זיו, בנובמבר 2008 ביקש ממנו נציג של צ'ינגלולו הלוואה בגובה 10 מיליון יורו לעסקיו. "אף אחד מאיתנו לא השתגע על הרעיון הזה, אבל ההרגשה שלנו היתה שבמסגרת היחסים איתו לא נוכל להימנע מזה", סיפר. כשנשאל זיו מה היתה עמדתו של דנקנר להלוואה, השיב כי "לא דסקסנו זאת לעומק באותו רגע. באותו מעמד דני אמר בבדיחות הדעת שגם הוא יבקש הלוואה מצ'ינגלולו, ואז אולי זה יוריד אותו מהבקשה. אני וגורפינקל קיבלנו זאת בהומור".
כאמור, זיו מכחיש כי היה ול מושג על ההלוואה של דנקנר מצ'ינגלולו, שאותה הוא מכנה "סיפור הזוי". "לאותה עת היתה לי דעה מאוד לא טובה על צ'ינגלולו כשותף, כי לדעתי הוא לא סיפק את הסחורה של רישיון לפיקדונות והוא נקט מולנו לאורך זמן מדיניות של לבוא אלינו בטענות כל הזמן שחלקן היו פשוט לא נכונות ולא ענייניות", הוסיף זיו. "הוא ניסה כל הזמן להכניס אותנו לעמדת התגוננות ביחסים איתו. לדני היו יחסים טובים עם צ'ינגלולו, וצ'ינגלולו היה אומר כל הזמן שדני הוא החברה שלי ואיתו סגרתי את העסקה — כאילו שזה היה ברית אחים. הראש שלי היה שיש לי כבר מספיק עסקים עם צ'ינגלולו ואני לא רוצה להרחיב איתו עסקים — הכוונה להלוואה. בוא נגיד שזה לא העדפה שלי".
