חילופי השלטון החשובים באמת

האזרח הסיני לא משתתף בתהליך חילופי השלטון, ואין לו מושג ברור איך התהליך מתנהל. סינים רבים כלל לא מודעים לחילופים בצמרת ולא מתעניינים בהם, או בשיטת המשטר. "ולמה אנחנו צריכים להתעניין? ממילא אין לנו השפעה", אומר לי דאי וויי, נהג מונית בעיר הדרומית קונמינג. דאי לא יודע אם היה מעדיף שיטה דמוקרטית יותר. "אני שומע שגם באמריקה יש הרבה בעיות, אבל אני חושב שהמנהיגים צריכים יותר להקשיב לעם. צריך שהקול שלנו יישמע".

הקונגרס הסיני ייפתח, בצירוף מקרים, רק ימים אחדים אחרי הבחירות לנשיאות ארצות הברית. וההבדלים בין שתי השיטות מעולם לא היו ברורים כל כך: הנשיא הבא של ארצות הברית נבחר שלשום בלילה, וזהותו כנראה כבר הוכרזה. זהות המנהיג הבא של סין ידועה זה חמש שנים, אך לא הוכרזה, ולא תוכרז רשמית עד סיום מושב הקונגרס. העם הסיני והעולם כולו יגלו מי המצטרפים החדשים ל"ועדה המתמדת של הפוליטביורו", הלוא היא צוות ההנהגה של סין, רק כאשר תשעת או שבעת חבריה יפסעו אל הבמה המרכזית בהיכל העם, לבושים חליפות שחורות ועם שיער צבוע בקפידה לשחור פחם. והתהליך כה סודי עד שאפילו מועד הטקס לא פורסם. הקונגרס כנראה יינעל ב־15 בנובמבר, אבל נכון להשבוע הדוברות סירבה לאשר את התאריך בוודאות. הכתבים הזרים בבייג'ינג לא יודעים אם מדובר ברפלקס החשאיות הרגיל של המשטר הסיני, או שמא מאחורי הקלעים עדיין יש מאבקים ואי־הסכמות בנוגע לזהותם של כמה מהמנהיגים החדשים.

שוטרים סינים בכיכר טיאנאנמן, ערב פתיחת הקונגרס ה־18. רוב האזרחים כלל אינם מודעים לחילופים בצמרת המדינה, ולא מבינים את שיטת המשטר צילום: גטי אימג'

ביטחון בדרכים

בעוד שבארצות הברית רוב הטרחה לפני הבחירות הושקעה בתעמולה, סידורי הצבעה טכניים והתמודדות עם הסופה סנדי, רוב ההכנות לחילופי השלטון בסין נגעו בעיקר לאמצעי הביטחון הקפדניים. הללו נעים מהסטנדרטי, דרך הדרקוני ועד למגוחך. בייג'ינג הוצפה בכוחות משטרה מיוחדים ובמתנדבים נושאי סרט זרוע אדום - רובם נשים מבוגרות שמדווחות לשלטונות על התנהגויות חשודות בשכונות שלהן. מהירות האינטרנט הואטה מאוד, וסינים שמזוהים עם ביקורת על המשטר דיווחו על מעצרים, חקירות והגבלות על תנועתם.

הסוריאליזם מתגלה בהוראות המיוחדות לנהגי המוניות של בייג'ינג: מ־1 בנובמבר נאסר על נהגי מוניות לנסוע בקרבת כיכר טיאנאנמן, והם מצווים להפעיל נעילת בטיחות בדלתות הרכב ולחסום את מנגנון הורדת החלונות - הכל כדי למנוע אפשרות קלושה שמתנגדי משטר ישליכו עלוני תעמולה במרכז העיר. מסיבה דומה על מגדלי יונים נאסר לשחרר אותן מכלוביהן עד סוף החודש. אנשים גם נקראו לפקוח עין ולדווח על מה שמכונה לפי ההוראות "כדורי טניס ריאקציונריים" - כדורי טניס שאולי נכתבו עליהם סיסמאות בגנות השלטון.

לעיניים מערביות, הבהלה הפוליטית הזאת מציגה את סין כמדינה שחרף התעצמותה הכלכלית בשנים האחרונות נותרה חסרת ביטחון. ולמרבה האירוניה, אותה גישה מאובטחת ומוגנת במעטה צנזורה היא שמשמשת את הצמרת הסינית, שמכתירה עתה את המנהיגים שאמורים לשחרר את המדינה מפגיעותה. יש משהו אבסורדי בסתירה בין עוצמתה ההולכת וגדלה של סין לבין הצורך של בעלי הכוח לדון במדיניותם בסוד בתוך וילות מאובטחות, ולהשקיע משאבים רבים כל כך בדיכוי של כל שבב ביקורת.

חו ג'ינטאו (מימין) וג'יאנג דזמין בחילופי השלטון הקודמים. ג'יאנג ממשיך למשוך בחוטים גם בגיל 86 צילום: איי פי

במרכז התמונה הרשמית שתשוחרר עם נעילת הקונגרס יעמוד שי ג'ינפינג, המזכ"ל החדש של המפלגה הקומוניסטית הסינית, ולמעשה המנהיג העליון של המדינה, במקום חו ג'ינטאו.

בהליך מקביל שי ימונה במרץ הבא גם לתפקיד הייצוגי של נשיא המדינה, ובהמשך ימונה למפקד העליון של הצבא. לצדו יעמוד, כמעט בוודאות, לי קה־צ'יאנג, שיחליף את וון ג'יה־באו כראש הממשלה ויהיה מופקד על ענייני הכלכלה.

יתר האנשים בתצלום יהיו משמעותיים גם הם. בעשורים האחרונים הפוליטביורו הסיני פועל כקבוצה, וההחלטות מתקבלות בו בקונצנזוס. מסורתית חברים בקבוצה תשעה אנשים, אך ייתכן שהגוף יוקטן לשבעה חברים בלבד כדי להקל על קבלת ההחלטות. מלבד שי ולי, כל חברי הקבוצה עומדים לפני פרישה, ועל המקומות שמתפנים ניטש מאבק איתנים בין כמה מחנות בתוך השלטון הסיני. הפרצופים שיחייכו בתמונה הרשמית יחשפו יותר מכל רמז אחר מהו הכיוון העתידי של סין.

השיטה החידתית הזאת נוצרה בסין בצל שני אירועים שביניהם מפריד יותר מעשור. הראשון היה מותו של מאו דזה־דונג ב־1976. הסופר הפופולרי והביקורתי יו חואה כינה את מאו "היחיד בתולדות סין המודרנית שראוי באמת לתואר מנהיג". לטוב, ובעיקר לרע, הרפובליקה העממית התבססה בשנותיה הראשונות על אישיותו הכריזמטית של מייסדה. ניסיונות של בכירים אחרים במפלגה הקומוניסטית להגביל את כוחו בשנות החמישים והשישים הובילו למאבק שבו מאו הביס את יריביו והשיק את "מהפכת התרבות", טראומה לאומית שרודפת את סין עד היום.

חו ג'ינטאו (מימין) משוחח עם שי ג'ינפינג, לאחר שהאחרון נעלם לשבועיים בלי הסבר. בפוליטיקה הסינית זה מקובל צילום: אי פי איי

צל הרצח בכיכר

שיטת הקונצנזוס שמנווטת את סין היום נולדה מהטראומה הזאת. היא בנויה על בלמים ואיזונים, אך כאלה ששונים מאוד מהמקובל במדינות דמוקרטיות: אם אין בית משפט עצמאי שיכול להגביל את כוחם של ראשי השלטון, ואין מפלגות אופוזיציה שיאתגרו אותו, המגבלות על כוחו של המזכ"ל באות מתוך המפלגה עצמה, ומהעובדה שחבריו לפוליטביורו שייכים למחנות רעיוניים שונים, מייצגים קבוצות אינטרס שונות, אך מוכרחים לקבל את החלטותיהם תוך הסכמה הדדית. המזכ"ל הנכנס שי יצטרך לעבוד באותה דרך, לטוות בריתות עם יריבים ומחנות פוליטיים שונים, ולהיזהר לא לדרוך על יותר מדי בהונות. זו גם הדרך להתקדם במעלה ההיררכיה המפלגתית: להתחיל בגיל צעיר, לחבור למוקדי כוח ולא לסטות מהשורה.

פוליטיקאי מפורסם אחד שחרג מהאקסיומה הזאת בעשורים האחרונים היה בו שילאי. בו, חבר הפוליטביורו לשעבר, ניסה למצב את עצמו כמנהיג עממי שנלחם למען דיור לעניים ונגד הפשע המאורגן. הקמפיין סביבו נגע בפולחן אישיות. במרץ הוא הודח מתפקידו, בעקבות חשיפת שערוריית שחיתות והאשמת אשתו ברצח של איש עסקים בריטי. אלא שרבים מאמינים

בו שילאי. עף גבוה מדי צילום: אי פי איי

שמאחורי החשיפות והחקירות עמד רצונם של שי ג'ינפינג ואחרים להיפטר מפוליטיקאי בולט מדי. שי ובו עצמם, ושאר בני גילם בהנהגה, הם תוצרים של מהפכת התרבות שלתוכה התבגרו. בניגוד לאבותיהם המהפכנים, הם למדו מגיל צעיר לחשוש משינויים קיצוניים ולהעריץ את שימור הקיים.

בו היה אחד הבולטים במה שמכונה המחנה השמרני יותר במפלגה, או "השמאל החדש" שדוגל בחזרה לערכים הקומוניסטיים הטהרניים של מאו. חו ג'ינטאו, עם היבחרו, נחשב לחובב רפורמות, ראש וראשון לקבוצת מנהיגים שצמחו מלמטה, בשונה מבו ומשי, שהם בנים למשפחות מהאליטה המהפכנית, ושאבותיהם שירתו לצד מאו, הודחו על ידו באחד ממבצעי הטיהור הרבים, ולאחר מותו חזרו לעמדות השפעה שאליהן קידמו גם את בניהם.

הנפילה של בו, שהודח השבוע סופית מהמפלגה וצפוי לעמוד לדין, נראתה כניצחון למחנה הרפורמיסטים. אבל לא ברור מה בעצם משמעותה של הרפורמה: יש בסין מי שמטיפים לאימוץ מדיניות חברתית יותר. מנגד יש הקוראים לרפורמות פיננסיות ואף להפרטה. אחרים מתמקדים בשינויים פוליטיים, ובדרישה להפיכת שיטת המשטר לדמוקרטית יותר, ולעריכת בחירות. ונפילתו של בו היא רק האירוע הראשון שמשמח את הרפורמיסטים: מאז נחשפות עוד שערוריות שמביכות את השלטון השמרני, כגון גילויים על היקף ההון המשפחתי של בכיריו או הדלפות על מאבקים פנימיים, וכן נערכות הפגנות המוניות נגד מפעלים מזהמים. כבר אי אפשר להתעלם מהעובדה שבקרב פלגי האליטה הסינית יש תסיסה.

בספטמבר חוסר הנחת הורגש כששי ג'ינפינג נעלם לשבועיים ללא הודעה מוקדמת. השמועות נעו מכאב גב ועד קרבות אגרופים באחת מישיבות ההכנה לקונגרס. מקורבים לשי הפיצו שמועה שלפיה הוא "עובד על רפורמה פוליטית בנוסח סינגפור". לבסוף שי הופיע באירוע פומבי בבייג'ינג, כשהוא נראה כרגיל ובלי שיתפרסם הסבר להיעלמות, מה שלא סייע להרגיע את השמועות או את המודעות למעטה הסודיות המוגזם של המשטר.

האירוע השני שהשפיע על עיצוב שיטת השלטון הסינית מוכר בסין כ"אירועי 4 ביוני" ובמערב כ"טבח כיכר טיאנאנמן". האירועים - חודש וחצי ב־1989 של מחאות סטודנטים והפגנות למען דמוקרטיה, שהסתיימו בהרג של כ־2,500 מפגינים, הפכו את ההנהגה לחשדנית ביותר כלפי כל התארגנות אזרחית. זה אולי ההסבר ליחס הנוקשה שמקבלים כיום כדורי טניס, יונים ושאר איומים מדומיינים. נראה שבבייג'ינג החליטו שמוטב לגדוע באִבו כל ניסיון התארגנות אופוזיציוני מאשר להסתכן בצמיחת תנועה שתסכן את יציבות המפלגה הקומוניסטית, ושחיסולה יכתים את השלטון לשנים.

אירועי האביב הלא־ממומש של 1989 משפיעים על סין של 2012 במובן נוסף: ג'יאנג דזמין, אז הבוס של העיר שנגחאי, הוקפץ לתפקיד מזכ"ל המפלגה אחרי שהרפורמיסט ג'או ג'י־יאנג שתמך במפגינים הודח ממנה. ג'יאנג העביר את המושכות לחו ב־2002 בחילוף השלטון הרביעי מאז עליית מאו, ובמה שהיו חילופי השלטון המסודרים הראשונים בתולדות סין המודרנית. אבל עשור אחר כך, אותו מנהיג פורש בן 86 עדיין מעורב עד צוואר בענייני השלטון, דוחף מינויים ומסכל יוזמות. העיתון "South China Morning Post" דיווח ביום שני כי ג'יאנג התערב והפר הסכמות מוקדמות לגבי זהות חברי הפוליטביורו החדשים, וכנראה הכריע לטובת כמה מועמדים שמרנים יותר. קרב הורדות הידיים מאחורי הקלעים בין הקשישים רבי־ההשפעה שוב מדגיש את התפקיד המכריע שיש לבריתות חשאיות על הפוליטיקה של סין ומדיניותה.

תושבי הונג־קונג ב־2011, בטקס זיכרון לטבח כיכר טיאנאנמן. בבייג'ינג מעדיפים לגדוע תסיסות חברתיות צילום: אי פי איי

בין מאו למישל

"אני לא מאמין שנראה שינוי בשיטה הפוליטית, ואין לי תקווה כזאת. המערכת הזאת תמות לפני שתשתנה", אומר ל"מוסף כלכליסט" וון יונצ'או, עורך במגזין הנחשב "אי סון" בהונג קונג ופרשן פוליטי מוכר. "בשנתיים־שלוש הקרובות המיקוד יהיה בכלכלה, בגלל המיתון העולמי. ייתכן שיהיו פה רפורמות כלכליות שונות, אבל לא דחיפה לשינוי מערכתי כולל". וון סבור שלא ייתכן שינוי בגלל אופייה של השיטה, שמכינה את המנהיגים במשך שנים ומעצבת אותם בדמותה. חמש שנות החניכה של שי ג'ינפינג, הוא אומר, סייעו להבטיח שלא הוא יהיה הרפורמטור הגדול הבא.

הקריאה לשינוי נשמעת אפילו מתוך שורות המפלגה: חו דפינג, בנו של בכיר השלטון הסיני חו יאובנג, שהיה מהאנשים שדחפו את סין לפתיחות כלכלית ומותו ב־1989 הצית את הפגנות טיאנאנמן, קרא באחרונה להפרדת הרשות המשפטית מהשלטון. הוא טען שיש לרסן את כוחם של הביורוקרטים ולהילחם בשחיתות שהפכה למגיפה של ממש בסין. העיתון הליברלי "צאישין" פרסם בצעד אמיץ קריאה ל"18 רפורמות" ערב פתיחת הקונגרס, בהן החלשת כוחם של התאגידים הממשלתיים לטובת המגזר הפרטי, ליברליזציה במטבע חוץ, עצמאות שיפוטית, פנסיה ממלכתית ואיסור על רשויות מקומיות להקים מפעלים למטרות רווח. העיתון לא העז להזכיר בחירות דמוקרטיות.

בני הזוג אובמה בוועידה הדמוקרטית. להיט ויראלי צילום: רויטרס

בחזרה לפשוטי העם. כמו שאמר דאי נהג המונית, וכמוהו אמרו רבים אחרים בהפגנות שנערכו במדינה בשנים האחרונות, פשוטי העם רוצים שקולם יישמע. ולא פחות מכך, הם רוצים הנהגה מעוררת השראה, כזו שתצביע על כיוון ותוביל אליו. זה אולי הכישלון הגדול שמעיב על הצלחותיה של החבורה שמנהלת את סין. מנהיגי סין הם טכנוקרטים מוכשרים, ואולי מנכ"לים חסרי מעצורים, אבל לא מנהיגים לאומיים.

זאת אולי גם הסיבה לתגובת נגד אחרת: להתעוררות פתאומית של געגועים למאו. בספטמבר בייג'ינג וערים נוספות זועזעו בהפגנות אנטי־יפניות אלימות בתגובה לסכסוך טריטוריאלי זניח בין סין ליפן. רבים מהמפגינים נשאו תמונות של מאו וקראו סיסמאות בשבחו, אולי כרמז לחוסר שביעות רצון מההנהגה הנוכחית. "אני לא כועס על היפנים, אני כועס על הממשלה

שלנו", אומר ליי יויאנג, בעל עסק לניקוי יבש שהשתתף בהפגנות בבייג'ינג. "למה הם לא מפגינים כוח? למה אחרי שסין התקדמה כל כך הם עדיין לא נמצאים בעמדה חזקה יותר בעולם?".

רגש דומה, בכיוון אחר לגמרי, הופגן בסין באותו חודש כלפי סרטון הנאום של מישל אובמה בוועידת המפלגה הדמוקרטית, שהפך ללהיט ויראלי במדינה. "היינו כל כך צעירים, כל כך מאוהבים, וכל כך שקועים בחובות", סיפרה אובמה על השנים הראשונות לנישואיה, ועם המשפט הזה, כנראה, הזדהו מאות מיליוני סינים. אלפי התגובות לסרטון ברשתות החברתיות השוו בין המנהיגות האמפתית בארצות הברית לבין המנהיגים המוכרים מבית, העטופים בבועת סודיות ומנותקים לחלוטין ממצוקות הציבור. כשהמנהיגות בג'ונגנאנחאי, מתחם ההנהגה בבייג'ינג, נראית לכודה בין צורך דוחק בשינוי לרצון עז לשמור על כוחה הקיים, סביר שגם הציבור ייטלטל בין התרפקות על חוסן לאומי שרירני לבין קריאות למנהיגות חברתית ורגישה יותר. ומעל כל זה מרחף סימן שאלה גדול בנוגע לעתידה של סין, שהולך ומסתמן ככרוך בעתיד העולם.