דו"ח מצב המדינה
דו"ח טאוב: הפרטת השירותים החברתיים עלתה למשקי הבית ביוקר
הממשלה מבצעת הפרטות כבר שנים, אך לא בודקת אם הן הצליחו. דו"ח מרכז טאוב חושף שאיכות השירותים המופרטים מידרדרת, וכתוצאה מכך הציבור נאלץ לשלם יותר על שירותים שבעבר סיפקה המדינה, ואי־השוויון גדל
מפעל ההפרטה הישראלי פועל ביתר שאת ב־15 השנים האחרונות, ובכל זאת, כפי שמגלה מחקר חדש של פרופ' ראובן גרונאו במסגרת דו"ח מצב המדינה 2011–2012 של מרכז טאוב, למדינה אין מספיק נתונים על היקף המפעל הזה: "המידע שנצבר על היקף התופעה הוא מצומצם ולא אחת סובל מסתירות פנימיות. באופן ספציפי לא קיים כמעט שום מחקר משווה בנושא עלות ואיכות השירותים לפני ואחרי ההפרטה". תובנה זו עלתה גם מפרויקט שפרסם "כלכליסט" בספטמבר האחרון, כאשר משרד האוצר נאלץ להודות כי אכן אין בנמצא מעקב אחר היקף ההפרטה, ואין מחקר שבודק אם היא משתלמת.
- מכונת ההפרטה: כתיבת המכרז
- מכונת ההפרטה: הרשויות המקומיות פיתחו "הפרטה אפורה"
- מכונת ההפרטה: הפרטת השירותים
- מכונת ההפרטה: העיריות הפריטו את גביית החובות והציבור משלם פעמיים
- מכונת ההפרטה: ההתדיינות המשפטית
- מכונת ההפרטה: ארכיון ההפרטה
השירות הציבורי נפגע
גרונאו מראה בדו"ח שהשכר לעובדים בשירותי בריאות, רווחה, סעד, חינוך ושירותים קהילתיים שמועסקים ישירות על ידי הממשלה גבוה משמעותית משכרם של עובדים בתחום זה שמועסקים בידי חברות ומלכ"רים.
נתונים אחרים מלמדים כי בשנים 1995–2010 עלה השכר הריאלי במגזר העסקי ב־20%, ואילו השכר הריאלי הממוצע בתחום השירותים החברתיים עלה רק ב־6%. לדברי גרונאו, ההסבר ההגיוני לכך הוא שהליכי ההפרטה גרמו לשחיקת השכר היחסי. במילותיו: "קשה להאמין ששינויים כה חדים לא יתבטאו בשינויים באיכות העובדים ובמאמץ שהם משקיעים בעבודתם". ובמילים פחות מכובסות: כשהמדינה משתמשת בקבלני משנה כדי לשלם שכר מינימום לעובדים שמתפעלים מעון לאנשים שסובלים מפיגור שכלי ומבעיות נפשיות, אין להתפלא שצצות פרשות דוגמת ההתעללויות במוסד המופרט נווה יעקב, שנחשפה לאחרונה.
כתבות נוספות בנושא דו"ח מצב המדינה של מרכז טאוב
תלמד, תעבוד, תרוויח - כבר לא בהכרח נכון
המחאה הקטינה מעט את אי-השוויון
פרופ' בן דוד: סכנה קיומית למדינה
היעדר השכלה גבוהה מקשה על מציאת עבודה יותר מבעבר
המדינה הוציאה רק 15.7% מהתוצר ב-2012 על רווחה
מחיר החינוך לגיל הרך מכביד יותר על כיסו של החמישון התחתון
משקי הבית לא יוכלו להמשיך ולממן מכיסם את הוצאות הסיעוד התופחות
כאמור, תופעת הראי לשחיקה בשכרם של עובדי השירותים החברתיים המופרטים היא ההוצאה הגדלה של משקי הבית על השירותים שעברו הפרטה. גרונאו מכנה זאת "מס הפרטה" - "מס שהממשלה משיתה על אזרחיה בצורת דרדור איכות השירותים", ומסביר כיצד הציבור למעשה שילם פעמיים מכיסו על ההפרטה. ראשית, הוא מימן מכספי המסים שלו את השירותים הציבוריים, אלא שמשום שאיכות השירותים הללו הידרדרה הוא נאלץ להשלים מכיסו את הפער, ולרכוש שירותים משלימים מהמגזר הפרטי. תופעה זו הגדילה את אי־השוויון במשק, שכן רק מי שידו משגת מסוגל לרכוש באופן פרטי שירותים שבעבר ניתנו בידי המדינה.
הוצאות משקי הבית זינקו
הנתונים מראים כי בשנים 1997–2009 גדלו ההוצאות של משקי הבית על שירותי חינוך פי 1.4 ועל שירותי בריאות פי 1.6. ההוצאות בשני תחומים אלו גדלו מעבר לגידול בסל ההוצאות הכללי. בתחום ביטוחי הבריאות, הגידול בהוצאה הפרטית מבהיל ממש: בתוך מעט יותר מעשור גדלה ההוצאה פי 4.25. משקלה בסל הבריאות הפרטי הוכפל, והיא היוותה ב־ 2009 כ־30% מההוצאה על בריאות.
לפי גרונאו, הגידול ברכישת ביטוחי בריאות מסמל את "שחיקת איכות השירות הציבורי, המתבטאת בהתארכות תורים ובתנאי האשפוז, שהביאה לנטייה הולכת וגוברת להרחבת הביטוח הפרטי כדי להרחיב את הכיסוי ולאפשר בחירת מנתח". בשורה התחתונה, ככל שהכנסת המשפחה עולה, כך גדל אחוז הוצאותיה על חינוך פרטי, ומנגד קטן אחוז ההוצאות שלה על בריאות.
ועוד משהו קטן: גרונאו מציין כי חלק מההיגיון שהניע את מפעל ההפרטה הוא שבדומה לשוק הפרטי, הצרכן ישמש כמעין "מפקח־על" על איכות השירותים. כשם שצרכן של נייר טואלט יעדיף לרכוש את המוצר הטוב מבין אלה שמציע לו השוק הפרטי, כך הצרכן של השירותים החברתיים יצביע ברגליים ויבחר בספק שמציע את השירות באיכות הטובה ביותר. אלא שגרונאו מציין כי בניגוד לשוק הפרטי, "בשירותים החברתיים, ובעיקר בשירותי הרווחה, הצרכן מתקשה לעתים קרובות לקבוע את איכות השירות, והבחירה העומדת בפניו בבחירת הספק היא מוגבלת". ושוב, המקרה של מעון נווה יעקב צף ועולה כדוגמה אקטואלית.
