איך באמת מחשבים את מדד המחירים לצרכן?

אחרי שעתיים בחדרו של המשנה לסטטיסטיקן הממשלתי יואל פינקל בקומה החמישית של בניין כנפי האלה בשכונת גבעת שאול בירושלים קיבלתי סחרחורת. ירדתי למטה לשאוף קצת אוויר. המחשבה הראשונה שחלפה בראשי היתה שאני ממש מרחם על האינסטלטורים שעלו באקראי במדגם של הלשכה המרכזית לסטטסיטיקה, אי שם לפני 20 שנה. מאז, ביום קבוע מדי חודש בחודשו, אדם שהם לא מכירים מתקשר אליהם, לאותה שיחה קבועה. "משה? מדבר שמואל מהלמ"ס. מה שלומך? יופי. תגיד, כמה עולה לפתוח סתימה החודש?". ככה, כל חודש, כבר 20 שנה. ברוכים הבאים לעולמו המופלא של מדד המחירים לצרכן. 

מה עומד מאחורי הסעיף עם המשקל הכבד ביותר במדד "מדידת מחירי הדיור לא רלבנטית לרובנו" הסטטיסטיקאים ברחבי העולם טרם הסכימו מהי הדרך הנכונה ביותר למדוד את השינוי במחירי הדיור. במוקד המחלוקת: איך מודדים את השינוי עבור אנשים שגרים בדירה בבעלותם? שאול אמסטרדמסקי לכתבה המלאה 

המדד, שפועל בישראל ברציפות יוצאת דופן מאז 1922, הוא אחד הכלים המורכבים והמשפיעים ביותר בכלכלתה של כל מדינה. בכל אמצע חודש, בשעה 18:30 בדיוק, מפרסמת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס) את השינוי במדד בחודש הקודם - או במילים אחרות, את נתוני האינפלציה.

אם האירוע הזה נשמע שולי, כדאי לזכור שבישראל קיימת שורה ארוכה של מחירים שצמודים למדד הזה - מאיגרות החוב של המדינה (ש־300 מיליארד דולר, יותר מרבע מכספי הפנסיה של הישראלים, מושקעים בהן), דרך המשכנתאות של הציבור ועד לקצבאות הביטוח הלאומי. למעשה, חישוב המדד הוא התפקיד החשוב והמשפיע ביותר של הלמ"ס, ואין פלא שעובדיה מתייחסים אליו ביראת קודש ממש.

בשנים האחרונות, ובעיקר בעקבות ההתעוררות הצרכנית שתחילתה במחאת הקוטג' ביוני 2011 והמשכה במחאה החברתית הרחבה של אותו קיץ, ישראלים רבים מביעים תרעומת על כך שנתוני האינפלציה הרשמיים לא משקפים את "מדד השקיות בסופרמרקט", כלומר את יוקר המחיה בישראל ואת העובדה שבאותה כמות של כסף אפשר לקנות פחות מוצרים.

יותר ויותר ישראלים משוכנעים שמשהו בשיטת המדידה של הלמ"ס לא תקין. בימים שבהם ארגנטינה ננזפת בחומרה בידי קרן המטבע הבינלאומית על כך שזה חמש שנים היא מסתירה את התייקרות המחיה האמיתית שלה ומזייפת את נתוני האינפלציה כלפי מטה (מפרסמת אינפלציה של 10% בשנה במקום 20%), החשדות כלפי אמינות המדד מתחזקים גם בישראל.

הלמ"ס מעדכנת היום, כפי שהיא עושה אחת לשנתיים, את המשקלות של המוצרים שמרכיבים את מדד המחירים לצרכן. זו הזדמנות טובה לשאול איך בנוי המדד, האם הוא חף מבעיות והאם הוא באמת משקף את יוקר המחיה.

מה חומק מתחת לרדאר מדד המחירים לצרכן?

ליואל פינקל, שעובד בלמ"ס כבר 25 שנה, אין בעיה עם הביקורת על המדד. הוא מקבל אותה בחיוך ומזכיר שאותה ביקורת בדיוק נשמעת כמעט בכל מדינה. "לך תקרא את הטוקבקים לידיעות על פרסום המדד החודשי בארה"ב", הוא אומר לי בתום הפגישה שלנו, "גם שם מקללים את הלמ"ס וטוענים שהם שקרנים וגנבים. אותו דבר בכל מקום".

עם זאת, לפינקל חשוב להבהיר דבר אחד במלוא הרצינות, ודאי לאחר הפיטורים המתוקשרים של פרופ' שלמה יצחקי, הסטטיסטיקן הממשלתי ב־11 השנים האחרונות, בסוף השנה שעברה. "מעולם לא היתה כאן שום התערבות של אף פוליטיקאי", הוא אומר. "במשך כל השנים שאני כאן, אף אחד בחיים לא התערב. אנחנו יושבים בחדר ועוסקים במספרים, ובינתיים אנשים כותבים טוקבקים ובטוחים שאנחנו מקבלים טלפונים מפוליטיקאים שמבקשים מאיתנו לשחק במספרים. הפוליטיקאים בכלל לא יודעים מי אנחנו. למעשה, כוחנו באפרוריותנו".

יואל פינקל. "גם בארה"ב מקללים את הלמ"ס" צילום: מיקי אלון

אז מה בעצם עושה המדד? בניגוד למה שנהוג לחשוב, הוא לא מודד את השינוי בכלל המחירים בשוק, אלא את השינוי במחירים של סל מוצרים מסוים שמשקף תועלת כלכלית מסוימת לצרכן הישראלי הממוצע לאורך תקופה מסוימת. מעפרונות ומחדדים, דרך גובה עמלות הבנקים, מנויים שנתיים למשחקי קבוצות הכדורגל וחופשות שנתיות ועד לשינוי מחירי הדיור. הייחודיות של סל המוצרים הנמדד היא בעצם התורה כולה וגם הפתח לבעיות.

חשוב להבהיר גם מה המדד לא מודד. הוא לא כולל מוצרים שאינם מוצרי צריכה, כמו למשל דמי הניהול של החסכונות הפנסיוניים של הציבור, משום שהחיסכון הוא לא מוצר צריכה אלא השקעה. הוא גם לא מודד את השינוי במחירים של דירות להשקעה, את דמי הניהול שגובים בתי ההשקעות על ניהול תיק ניירות ערך או קרנות נאמנות, ואת מחירם של שיפוצים שנעשים להשבחת נכס. אפילו אם מחירי כל הדברים הללו עלו בשנים האחרונות ומעיקים על משקי הבית בישראל, ההתייקרות הזו חומקת מתחת לרדאר של המדד.

הרכבת רשימת המוצרים שהציבור הישראלי צורך - שכוללת כיום 1,357 מוצרים ושירותים שונים - היא משימה מפרכת שנעשית כל הזמן. לאורך כל שנה דוגמים בלמ"ס כ־12 אלף משקי בית שעלו במדגם ואמורים לייצג את כל שכבות הציבור מכל הבחינות - פיזור גיאוגרפי, הבדלי מוצא, רמה סוציו־אקונומית וכל פרמטר אחר שאפשר לחשוב עליו. בני־המזל שעלו במדגם אינם יכולים לסרב ללמ"ס, שפועלת מכוח חוק, וחייבים לתעד בדקדקנות מטרידה את כל ההוצאות השוטפות שלהם במשך שבועיים. "למעשה", מספר פינקל, "גילינו שבשבוע השני של התיעוד המשפחות לרוב מקטינות את הצריכה שלהן, כי פתאום הן שמות לב כמה כסף הן מוציאות. זה כמו דיאטה, רק אחרי שאתה מתחיל לרשום כמה אתה אוכל, אתה מבין למה אתה משמין".

אחרי שהעסק המייגע הזה מסתיים, שבים סוקרי הלמ"ס אל המשפחות ושואלים אותן שאלות - בערך 150 - על הרגלי צריכה נוספים שלהן שלא באו לידי ביטוי בשבועיים האחרונים וכוללים רכישות גדולות יותר שנעשות לעתים רחוקות, כמו נסיעות לחו"ל או רכישת רכב או דירה.

מטרת התהליך היא לבנות פרופיל מפורט ככל האפשר של דפוסי הצריכה של הצרכן הישראלי הממוצע. להבין מה הוא צורך, באילו כמויות, מתי ואיפה. למעשה, אם חברה מסחרית כלשהי היתה משתלטת על מחשבי הלמ"ס, היא היתה שמה ידה על מוצר יקר ערך. היא היתה יכולה לדעת, למשל, בכל אחד מ־100 יישובים בישראל, איפה, מתי ואילו חלקים מהאוכלוסייה עורכים את הקניות שלהם, ומה בדיוק הם קונים.

על בסיס מסד הנתונים שנאסף בונים בלמ"ס את רכיבי המדד ואת המשקל השונה של כל אחד מהם. אם 18% מהוצאות הישראלים הם על מזון, אזי משקל סעיף המזון במדד המחירים יהיה בדיוק 18%. והואיל וגורלות מוטלים כאן על הכף, המשקל של כל תת־סעיף צריך להיות מדויק עד אלפית האחוז.

שוק הסלולר מציב אתגר למחשבי המדד

אחת לשנתיים - כפי שיקרה היום - הלמ"ס מעדכנת את משקלות רכיבי המדד כדי להתאים אותם לדפוס הצריכה העדכני של הציבור הישראלי, כפי שהוא משתקף בסקר שערכה הלמ"ס במהלך השנתיים הקודמות. המדד של השנים 2013–2014, לדוגמה, יתבסס על הרגלי הצריכה של הישראלים בשנים 2011–2012.

העדכון הדו־שנתי הזה, שעד 1997 נעשה רק אחת ל־5–7 שנים, נועד לגרום למדד לשקף טוב ככל האפשר את המציאות העכשווית ולמנוע מצב שבו דפוסי הצריכה משתנים, אבל המדד ממשיך למדוד דפוסים ישנים ולא רלבנטיים. בשווקים שדפוס הצריכה בהם משתנה באופן אפילו יותר תכוף - כמו בשוק הסלולר, התקשורת והמחשבים - הלמ"ס מסתמכת על דפוסי הצריכה בשנה האחרונה בלבד (2012 לצורך הדוגמה), כדי לא לערבב דפוסי צריכה "ישנים יותר" מלפני שנתיים.

הסקר שעורכת הלמ"ס מאפשר לה לדעת איפה הישראלים קונים את המוצרים שלהם ומתי. כך, הלמ"ס מרכיבה רשימה של 3,800 חנויות ורשתות שמייצגת את הרגלי הקנייה של הישראלים - החל במכולות וירקנים שכונתיים, דרך רשתות השיווק והפארם הגדולות וכלה בחנויות הנוחות בתחנות הדלק. סוקרי הלמ"ס פוקדים את 3,800 החנויות הללו מדי חודש בימים קבועים ואפילו משתדלים לעשות זאת בשעות קבועות. הם בודקים שוב ושוב את המחירים של אותם המוצרים כדי לדעת מה קרה להם בחודש החולף. אם הישראלים קונים 20% מהירקות, למשל, ברשת רמי לוי, ודווקא בימי שלישי, אזי זה מה שסוקרי הלמ"ס ישלחו לשטח לבדוק, פעם אחר פעם.

כדי לדעת אילו מותגים הם צריכים לבדוק, כמו האם לבדוק את מחירו של קוטג' תנובה או קוטג' טרה, הם נעזרים בנתונים של חברת סטורנקסט שמנטרת את דפוסי הצריכה בפועל של הצרכנים ברשתות השיווק.

האופרציה הזו, שלעולם אינה פוסקת, היא מפלצתית בהיקפה. כמעט אורגניזם חי. במקביל, עובדי הלמ"ס מצלצלים מדי חודש במועדים קבועים לנותני שירותים קבועים שעלו במדגם, כדי לבדוק מה השינוי ברמות המחירים שהם גובים. כך זה עובד בכל תחום - טיפולים כימותרפיים בבתי החולים, ביטוחי בריאות פרטיים, ניתוחי קטרקט, רכישת כרטיסי קולנוע, תיקון מכונות כביסה, החלפת מצבר ברכב, ארוחה רומנטית לכבוד חג האהבה או תחפושת לפורים לילדים. הם בודקים הכל, כל הזמן, בכל פעם מחדש.

כל המידע האדיר הזה זורם כל הזמן כמו דלתא גדולה של נחלים אל משכנה של הלמ"ס בגבעת שאול בירושלים. מה שנעשה פעם ידנית באינסוף ניירות ומכונות חישוב ובלחץ גדול של זמן, נעשה היום על ידי מחשבים וטבלאות ממוחשבות גדולות ועל פי פרוטוקול ברור וקבוע, כדי שסוקרי הלמ"ס לא יטו את המדד לכאן או לכאן על ידי שיפוט מוטעה. בניגוד למה שאפשר היה חשוב, בעבודה שלהם יש לא מעט מקום להפעלת שיקול דעת. סטטיסטי, כמובן.

צילום: שאטרסטוק

אם כבר יש סטייה, היא כלפי מעלה

"הקיבוע הוא הדבר הכי חשוב במדד, זה עיקרון קדוש. חנויות קבועות במועדים קבועים וכו' וכו'", אומר פינקל. "זה היתרון של המדד וזה החיסרון שלו. מצד אחד, אתה חייב לקבע את הכל בשביל למדוד רק את השינוי במחירים של אותם המוצרים והשירותים, ולא שום שינוי אחר. הקיבעון הזה לא מאפשר לך להתאים את עצמך לשינויים במציאות. מצד שני, אם תעשה יותר מדי שינויים בשוטף, ייתכן שתכניס פנימה נתונים שלא נובעים משינויים במחירים אלא משינויים במודל הסטטיסטי. אם לא תשנה מדי פעם, ייתכן שמה שתספר לציבור מדי חודש לא יהיה תואם למה שקורה בפועל בעולם. לכן במדריך הבינלאומי למדידת מדד המחירים לצרכן, בכל פרק ופרק של הספר, זהו הוויכוח הקבוע. בכל פעם שמישהו שאומר שהמדד לא שווה כלום כי הוא לא משקף את המציאות, זה נכון ולא נכון. הרי אדם לא משנה את דפוסי הצריכה שלו כל יום, הם נשארים קבועים. ולכן אם אתה משנה את בסיס המדד אחת לשנתיים, כפי שנעשה בישראל והופך את המדד שלה לאחד העדכניים בעולם, אתה משקף היטב את המציאות".

ובכל זאת, פינקל מודה, לפחות לגבי כמה סעיפי צריכה עיקריים, כי ייתכן שעשויה להיות הטיה מסוימת במדד. עם זאת, בניגוד למה שמרבית הציבור חושב, אם כבר יש סטייה במדד והוא לא משקף נאמנה את שינויי המחירים במציאות, הרי שלפי פינקל הסטייה היא כלפי מעלה - כלומר יוקר המחיה נמוך במידה מסוימת ממה שהלמ"ס מפרסמת, ולא גבוה יותר.

אז איפה הקשיים המרכזיים למדידה? בסעיף התקשורת (שמהווה 4.3% מהמדד), בסעיף ההלבשה וההנעלה (שמהווה 3.1% מהמדד) ובסעיף הדיור (שמהווה 24.4% מהמדד) שמשפיע על המדד יותר מכל האחרים.

מרב יפתח, ראש תחום המחירים לצרכן בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה צילום: מיקי אלון

במדידת שינויי המחירים בשוק התקשורת יש שני קשיים עיקריים. הקושי הראשון הוא החדשנות. למשל, כניסתו של אייפון 5 לישראל גורמת לצריכה מוגברת שלו, ובלמ"ס לא יכולים לבדוק את שיעור השינוי במחירו משום שזה מוצר חדש ולא ניתן להשוות אותו למחיר אייפון 4. כך גם קשה לבדוק את שיעור השינוי במחיר של חבילת שיחות לא מוגבלת — מוצר שנולד לראשונה עם כניסתם של השחקנים החדשים לשוק הסלולר. הקושי השני במדידה נובע מקצב החדשנות. השינויים בשוק התקשורת מתרחשים בתדירות גבוהה במיוחד, כך שהעדכון הדו־שנתי של הלמ"ס לא מספיק לאתר אותם בזמן.

משום שכך, הלמ"ס פועלת בשוק הזה באופן מעט שונה. ראשית, במקום הסוקרים הרגילים היא מעסיקה מומחים שיוצרים קשר ישיר עם חברות התקשורת שפועלות בשוק כדי לקבל הסברים ישירים וברורים כיצד מתומחרת כל חבילה וחבילה, כל מוצר ומוצר ולמה בדיוק צריך להשוותו בחודש הקודם. מה שהצרכנים עצמם לרוב לא יודעים בנוגע לחבילות הסלולר המסובכות, יודעים מומחי הלמ"ס.

שנית, כשמתרחשים שינויים משמעותיים בשוק שמשפיעים בפועל על מחירי מוצרים או שירותים - כמו כניסתם של מוצרים חדשים, החלפת דור של מוצרים או כניסתם של שחקנים חדשים לשוק מסוים - הלמ"ס מעדכנת את המדד עצמו מבלי לחכות לעדכון הדו־שנתי.

איך עושים את זה? על בסיס שיטה שנקראת סטטיסטיקה הדוניסטית. פינקל מגדיר את השיטה הזו כ"פירוק לאטומים" של כל רכיב ורכיב במוצר, כדי לתמחר בנפרד כל ג'יגה וג'יגה, כל יכולת של המכשיר וכל מאפיין אחר שלו. לשם כך יש צורך בבסיסי נתונים גדולים מאוד וברגרסיות סטטיסטיות סבוכות מאוד, שלא תמיד ניתנות לביצוע. והיכן שלא ניתן להשתמש בנוסחה קיימת, צריכים לשבת כלכלני הלמ"ס, לחשוב ולהחליט. למשל, האם פתיחת חבילות ערוצים ללא תשלום בעת מבצע עמוד ענן משקפת ירידת מחירים, או שאולי בכלל אין צרכנים שיכולים ליהנות מכל הערוצים הללו ולכן ההשפעה על המחירים היא מוגבלת?

"מי שעובד במדידת המדד יודע שההחלטה שהוא מקבל לגבי המחיר תמיד מתגלגלת בסוף לכסף, בין אם זה אגורה, שקל או עשרה שקלים. לכן הם יושבים כמו מטורפים ומתחילים לחשב האם כל חבילה וכל צ'ופר הם באמת הוזלה, האם זה אותו השירות או המוצר, עד שמקבלים החלטה. אפילו במחירים של מנויים למשחקי כדורגל עושים את הדיונים האלה, דנים בחבילות מינויים שונות לפי יציעים וכו'. יש לנו חבר'ה שיודעים מה הבדל התמחור בין יציע 8 ליציע 11. מתקיימים כאן דיונים כל הזמן ברמות רזולוציה משוגעות, גם על כדורגל, גם על קוטג' וגם על טלקום", אומר פינקל.

בעיה דומה לזו של שוק התקשורת קיימת גם בשוק ההלבשה וההנעלה, אולם בזווית אחרת. כאן, לא רק העונתיות משפיעה, אלא גם האופנות שמתחלפות כל העת. "איך אתה מודד שינוי במחירים כשאתה מביא בחשבון את שינויי האופנה?", שואל פינקל, "האם אפשר להשוות את מחירה של חצאית בקיץ הזה למחירה של חצאית אחרת לגמרי בקיץ הקודם?".

השיטה הזו כמובן לא חפה מביקורת. מבקריה טוענים שהיא לאו דווקא נאמנה למציאות ומעוותת את המחירים כלפי מטה בעוד שמחירי הביגוד גבוהים יותר. גם בלמ"ס מודים שזה ייתכן, משום שהם מניחים שינוי גבוה מזה שמתרחש בפועל בתועלת הכלכלית של הצרכנים.

בכל מקרה, לפינקל יש הסבר ברור לשאלה מדוע לעתים יש פער בין האינפלציה שמפרסמת הלמ"ס לבין תחושות הבטן של הציבור. ראשית, הוא אומר, זה טיבם של ממוצעים. כשאתה אינך בממוצע, אתה מרגיש על בשרך את השונות. ושנית, הוא אומר, אנשים זוכרים רק את מה שהתייקר להם, ושוכחים את ההשפעה המקזזת של כל מה שהוזל.

המדד עקב בדריכות אחר מחאת הקוטג'

מחאת הקוטג' היוותה אתגר משמעותי ללשכה המרכזית לסטטיסטיקה, משום שבפרק זמן קצר מאוד קבוצה גדולה מאוד של צרכנים שינתה את דפוס הצריכה הממוצע ולמעשה טרפה את הקלפים. לא רק שרשתות השיווק, ולבסוף גם יצרניות מוצרי החלב עצמן, הורידו את המחירים, הצרכנים עצמם החרימו את המוצרים ושינו את דפוסי הצריכה.

מרב יפתח, ראש תחום המחירים לצרכן בלמ"ס, מספרת כי "בתקופת מחאת הקוטג' עקבנו בדריכות אחר איסוף הנתונים מהשטח. בקוטג' תמיד דגמנו את כל החברות, אך וידאנו שבדגימה יהיו מספיק מוצרים מכל החברות.

"אם, לדוגמה, החרימו פתאום את תנובה ושטראוס, אז היו לנו מספיק תצפיות לאסוף את מחירי טרה. אם נעלמו מוצרים מהמדף, הכנסנו אזילות", היא אומרת בהתייחסה למונח המקצועי שמתאר מה קורה כאשר מוצר מסוים פשוט אוזל מהמדפים.

"כחודש לאחר מכן הופיעו מבצעים ולכן הם באו לידי ביטוי, כי עדכנו את הסוקרים בעובדה שיש מבצעים, ולכן עליהם גם לברר במידה שאינם רואים שלט של מבצע", אומרת יפתח. ואמנם, המדד הראה חודש לאחר המחאה כי חלה ירידה ניכרת במחירי הקוטג' - מ־6.87 שקלים בממוצע לגביע קוטג' ל־5.63 שקלים בממוצע.