שיטת תקצוב שונה ברווחה ובחינוך תקטין את הפערים
שיטת התקצוב של שירותי הרווחה יוצרת מצב מעוות שבו רשויות עשירות מקבלות תקציבים גדולים יותר מרשויות עניות. שיטת התקצוב של מערכת החינוך מתעלמת בכלל ממצבן הכלכלי של הרשויות וכך מנציחה את הפערים
באופן אבסורדי, אם אתה בונה על הסיוע של שירותי הרווחה בישראל ועל ליווי צמוד של עובדת סוציאלית, מוטב שתגור בעיר עשירה מאשר בעיר ענייה. שכן תקציב שירותי הרווחה האישיים - רשימת שירותים ארוכה בעלות של יותר מ־5 מיליארד שקל בשנה - מגיע פחות לנתיבות, לאופקים, רהט וביתר עילית, ויותר להרצליה, תל אביב, עומר וסביון.
- דו"ח טאוב: המדינה הוציאה רק 15.7% מהתוצר ב־2012 על רווחה
- תקציב החירום נעלם, הצרות של שירותי הרווחה לא
- "כדי לישם את חוק חינוך חינם יש להוסיף 2,000 גנים ו-63 אלף ילדים"
העיוות טמון בשיטת התקצוב של שירותי הרווחה, שלפיה ככל שעירייה יכולה להוציא יותר כסף מקופתה (כלומר, מתשלומי הארנונה של התושבים) על שירותי רווחה, כך המדינה תוסיף לעירייה זו יותר כסף לרווחה. מאחר שמשרד הרווחה לא העביר את נתוני התקצוב של הרשויות המקומיות לבקשת "כלכליסט", הסתמכנו על נתוני העיבוד של דו"ח מבקר המדינה מ־2005 שמשקפים גם את המצב הנוכחי. בדו"ח זה ניתנה דוגמה מקוממת: משרד הרווחה העביר את הסכום הגבוה ביותר - 4,429 שקל לאדם - לעיריית הרצליה, שרמתה החברתית־כלכלית גבוהה, ואילו את הסכום הנמוך ביותר - 282 שקל לאדם - העביר המשרד למועצה המקומית עג'ר, שרמתה החברתית־כלכלית נמוכה.
שיטת התקצוב של המדינה והרשויות עובדת כך שעל כל 25 אגורות שהרשות תשקיע בתקציב הרווחה שלה משרד הרווחה יוסיף 75 אגורות.
ההיגיון מאחורי שיטת התקצוב הזו הוא שהאחריות על אספקת שירותי הרווחה היא על הרשות המקומית, והמשרד אמור רק לפקח ולעזור במימון. כך זה אמור לעבוד בישראל האוטופית. במציאות, כבר בשנת 2000 המליץ מבקר המדינה למשרד הרווחה לבדוק מחדש את אופן חלוקת התקציב בין רשויות חזקות לחלשות, אך למרות זאת המצב נותר כפי שהוא. ובלשונו של המבקר בדו"חו מ־2007: "יש לחשוש שבמשך שנים רבות, שבהן הוקצו עשרות מיליארדי שקלים, לא נעשתה ההקצאה באופן שיש בו לסייע בהשגת שוויון בין הרשויות בהיקף ובמגוון שירותי הרווחה שהן מספקות".
שיטת התקצוב הזו מתגלה במערומיה דווקא בשעת הצורך. כשעובדת סוציאלית מלשכת הרווחה של הרשות המקומית ממליצה להעביר נער מביתו לפנימייה לנערים בסיכון, הבקשה עוברת לחשב בעירייה. אם הוא מחליט כי אין לעירייה התקציב הנדרש, את אותן 25 אגורות שצריך להשקיע, גם משרד הרווחה לא ישקיע את 75 האגורות שלו. הנער, אם כך, יישאר בביתו.
28% ממשקי הבית נתמכים בשירותי הרווחה
מערכת הרווחה בישראל מחולקת באופן גס לביטוח לאומי שמעניק קצבאות וללשכות הרווחה ברשויות המקומיות שמספקות שירותי רווחה. את השירותים הללו נותנות העובדות הסוציאליות ופקידות הסעד, והן מפקחות על איכות השירותים שמקבלים הנזקקים, החל משירותים במתנ"ס, דרך עזרה נפשית להורים ועד לפנימיות לנוער חוסה או מוסדות לבעלי מוגבלויות.
בצד תקציבי הרווחה הדלים שנותרים לרשויות החלשות, עומס העבודה הוא אדיר: לשכות הרווחה ברשויות המקומיות טיפלו בשנה שעברה ביותר מ־1.4 מיליון איש שהיו רשומים בהן, כלומר 28% ממשקי הבית בישראל (520 אלף משפחות).
צביקה גרינגולד, יו"ר הוועדה הקרואה (ועדה למילוי תפקידי ראש העירייה) באופקים, הסביר ל"כלכליסט" כי "במצב הנוכחי שלנו אין לנו יכולת לעמוד בצורכי הרווחה של האוכלוסייה. למעשה, שירותים יקרים כמו מסגרות חוץ־ביתיות אנחנו מממנים רק אם בית המשפט מחייב אותנו, אבל גם בפעולות שוטפות, כמו מרכזי יום לקשיש, אנחנו לא יכולים לממן את הצרכים. כיום רק מחצית מהקשישים באופקים שיכולים להגיע למרכזי היום מקבלים שירותי רווחה".
האם מוותרים מראש על הגנה על נשים מוכות?
במשרד הרווחה הסבירו כי התמונה מעט מורכבת יותר. אחד הפקידים הבכירים במשרד הסכים לומר כי המצוקה אינה מאפיינת רק את הרשויות החלשות: "ישנן תלונות של רשויות מקומיות על כך שאינן מעניקות מספיק שירותי רווחה משום שאין להן הכסף, אבל התלונות הללו מגיעות גם מתל אביב, שאומרת שאין לה כסף למימון פרויקט לטיפול בזנות". בנוסף, טוענים במשרד הרווחה כי מענקי האיזון שמשרד הפנים מחלק אמורים לטפל בדיוק בבעיה הזו, ולסייע לרשויות החלשות יותר להשלים תקציבים. ֿעם זאת, הם מודים כי אינם יכולים לדעת אם מלכתחילה הרשות נמנעת מהעברת אשה למעון לנשים מוכות רק משום שמדובר בהתחייבות יקרה מדי.
במשרד הרווחה טוענים כי הם מקפידים להעביר תקציבים מרשויות שלא ניצלו אותם לרשויות שניצלו את מלוא המכסה שלהן, כלומר הרשויות העניות. זאת כמובן בהנחה שלרשויות העניות יש אפשרות להשקיע את ה־25% שמתוך תקציב הרווחה הכולל של הרשות.
בנוסף, אומרים במשרד הרווחה כי לא ניתן להשוות בין התקצוב של רשויות מהמגזר הערבי או החרדי - כלומר הרשויות העניות בישראל - לבין התקצוב של רשויות יהודיות לא חרדיות. לטענת המשרד, במגזרים אלה נעזרים מעט מאוד במסגרות רווחה מיוחדות מחוץ לבית - כמו מעונות לנכים, למפגרים ואפילו בתי אבות - ומעדיפים לספק שירותים בתוך הקהילה, כמו מרכזי יום. מסגרות אלה זולות עד פי עשרה מהמסגרות שמחוץ לבית, דבר שמשפיע על התקציבים הדרושים ברשויות אלו. כלומר מלכתחילה מגזרים אלה נזקקים לתקציבי רווחה קטנים יותר.
גם אם ההסבר הזה של משרד הרווחה תקף, מן הראוי שהמשרד יפעל על פי המלצת מבקר המדינה ויבדוק איך הוא מפצה את הרשויות הערביות והחרדיות בהתאם מבחינה תקציבית. כלומר, להציע השתתפות פרוגרסיבית בשירותי הרווחה, בהתאם למצב הסוציו־אקונומי של תושבי כל רשות.
במשרד החינוך פועלים לשינוי שיטת התקצוב
תחום הרווחה אינו היחיד שמתקצב את הרשויות בשיטה בעייתית. מצב דומה שורר גם במערכת החינוך ובתקציבים שמשרד החינוך מעביר לרשויות המקומיות השונות. כאן אין נוסחת השתתפות מוזרה כמו במשרד הרווחה, ובכל זאת, המשרד תורם להגדלת הפערים. זה קורה משום שמשרד החינוך מתקצב את כל הרשויות בישראל על פי אותם קריטריונים, להוציא מעט מאוד תקציבים ייעודיים שניתנים לפריפריה, בלי להביא בחשבון את חוזקה הכלכלי של כל רשות.
התוצאה היא שעיריית הרצליה יכולה להוסיף על התקציב שהיא מקבלת ממשרד החינוך תוספת נכבדה, משום שהיכולת של תושביה לשלם ארנונה היא גבוהה. לעומת זאת, עיריות דימונה או אופקים לא יכולות להרחיב בהרבה את התקציבים שניתנים להן ממשרד החינוך, בגלל הרמה הסוציו־אקונומית של תושביהן.
במשרד החינוך עמלים על השלמת מערכת מחשוב מיוחדת, שתוכל להראות כמה כסף מושקע בחינוך של כל תלמיד במדינה. השלבים הבאים יהיו הפיכת המערכת לשקופה כדי שהציבור יידע מה קורה עם כספו, ושינוי שיטת התקצוב כך שרשויות חזקות יותר יקבלו פחות מהמדינה, וישתמשו יותר בכספי התושבים. העודפים יוזרמו לרשויות החלשות יותר.