איך צומח תקציב
באוצר שוקדים על תקציב חדש ומסתמכים על נתוני הצמיחה, אבל איך בכלל אפשר למדוד את הצמיחה, למה הלמ"ס מעדכנת את הנתונים 18 שנים לאחור ומה הצמיחה לא כוללת?
רגע לפני שעשן לבן מיתמר מבנייין משרד האוצר, רגע לפני שאגף התקציבים מנפק סופית את תחזית הצמיחה ל־2013 ו־2014, כדאי לעצור רגע ולשאול מה זו בכלל הצמיחה הזו, ואיך מודדים אותה.
נתון סופי של הצמיחה? אין כזה דבר
לפעמים הדברים המדהימים ביותר מסתתרים בסעיף 6 בעמוד 31 במבוא לקובץ החשבונות הלאומיים של ישראל שפרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (למ"ס) לפני חודש. תחת הכותרת היבשה "השוואה לפרסומים קודמים", בדקדקנות בלתי אפשרית מהסוג שרק סטטיסטיקאים מסוגלים לה, מסבירים חוקרי הלמ"ס כיצד ומדוע הם תיקנו ועדכנו לאחור את כל נתוני הצמיחה של המשק הישראלי משנת 1995 ועד היום. כן, עדכון של 18 שנה לאחור באחד הפרמטרים החשובים ביותר של המשק הישראלי ושל כל משק שהוא, בקודש הקודשים הכלכלי - התוצר, הצמיחה.
למה העדכון הזה נעשה? למשל, מפני שהתקבלו נתונים חדשים לגבי היבוא בעקבות סקר שנעשה ב־2006; ומפני שהתווספו פרסומים חדשים של חברת החשמל, ששפכו אור על כמה נושאים, כמו גם דו"חות כספיים סופיים של גופים ממשלתיים וציבוריים שהתקבלו; וגם משום שמודל הפנסיה התקציבית שונה; ומכיוון שהרשויות המקומיות העבירו ללמ"ס נתונים חדשים על גמר בנייה בשטחים שלהן; ומשום שעודכנו הנתונים בתחום התיירות מ־2009.
וזו רק טעימה קטנה. הלמ"ס מפרטת עוד שורה ארוכה מאוד של שינויים שנעשו במאגרי נתונים כאלה ואחרים, שכולם כאחד השפיעו - בדיעבד - על נתוני התוצר של המשק הישראלי, על כל מרכיביו, ועל שיעור הצמיחה. והעדכון הזה הוא דבר שבשגרה. הוא קורה כל הזמן.
כשאני שואל את עוז שמעוני, שמכהן מנובמבר 2012 כראש אגף בכיר מאקרו־כלכלה בלמ"ס - אם תרצו, האיש שאחראי לחישוב הצמיחה במשק - מה נתון הצמיחה הסופי הכי מעודכן שיש, הוא מחייך. "אין דבר כזה נתון סופי", הוא אומר. "קח למשל את ארה"ב. שינו את כל שיטות המדידה לפי המדריך המעודכן של 2008, ולפני כן גם ב־1993. אז האמריקאים עדכנו את הנתונים שלהם לאחור מאז 1929. אתה מכניס שיטות חדשות ואז אתה חייב לעדכן את כל הנתונים שלך. לכן אף פעם אין נתון סופי".
ומי שמחפש דוגמה מספרית כיצד נתוני הצמיחה מתעדכנים לאחור, בבקשה. באוקטובר 2000, ימי בועת הדוט.קום לפני התפוצצותה, הלמ"ס העריכה שהצמיחה באותה שנה תעמוד על 5.8%. בסוף שנת 2000, שלושה חודשים לאחר מכן, אומדן הצמיחה התעדכן כלפי מעלה - ל־5.9%. כעבור שלושה חודשים, במרץ 2001, הלמ"ס שוב עדכנה את אומדן הצמיחה לשנת 2000 - הפעם ל־6%. אלא שזה לא נגמר כאן. כעבור שלוש שנים האומדן כבר הגיע ל־7.5% וב־2005 הוא כבר עמד על 8.2%. ברוכים הבאים לעולם המופלא של חישוב קצב הצמיחה והחשבונות הלאומיים.
עוז שמעוני. "באומדן הראשון, שמתפרסם חודש וחצי אחרי הרבעון, יש לך רק כ־65% מהנתונים. באומדן השני יש 75% מהנתונים וכך הלאה. ויש גם נתונים שמגיעים שנתיים אחר כך" צילום: מיקי נועם אלון
מפעל חדש של אינטל משנה את כל הנתונים
לפני שנבין למה לנצח תמשיך הלמ"ס לעדכן את נתוני הצמיחה והתוצר אחורנית, צריך להבין קודם כל מה זה בכלל התוצר ומה בדיוק מודדת הלמ"ס. בעיקרון, התוצר הוא הכל כמעט. כפי ששמו מעיד עליו, התוצר המקומי של המשק הוא אינדיקטור שאמור לסמן את היקף הייצור המקומי של המשק.
יש שלוש דרכים למדוד את התוצר, בישראל נהוגות רק שתיים מהן. הראשונה היא מצד הצריכה - ספירת כל המוצרים הסופיים (ולא חומרי הגלם) שנצרכו במשק, בין אם על ידי צרכנים פרטיים ובין אם על ידי הממשלה, וכן המוצרים שיוצרו במשק אבל יוצאו למטרות צריכה במדינות אחרות. מכל אלה צריך להפחית את המוצרים שיובאו לישראל ממדינות אחרות (כי הם לא יוצרו כאן), ולהוסיף את הכסף שהושקע באפיקים שונים, כי השקעה משמשת להגדלת התוצר.
דרך שנייה למדוד את התוצר היא מצד הייצור. לשם כך צריך לאסוף את התפוקה של כל החברות במשק, להוסיף על כך את המסים שהממשלה מטילה על מוצרים, ולהפחית את עלות הגורמים שלקחו חלק בייצור (העובדים וההון).
במשק הישראלי פועלות כמה חברות גדולות – למשל טבע, אינטל, כיל, מכתשים אגן, ישקר או צ'ק פוינט – שלכל אחת מהן לבדה תרומה משמעותית לייצוא הישראלי, ולכן גם לתוצר ולצמיחה של המשק הישראלי. לכן, בכל פעם שאחת החברות הללו עושה שינוי משמעותי - פותחת קו ייצור חדש או מגבירה את הייצוא, לדבר צפויה להיות השפעה ישירה על הצמיחה.
בלמ"ס מסרבים להתייחס לנקודה או לנקוט בשמות החברות, אך מסכימים שהתופעה קיימת. ואמנם, בתחזית המקרו־כלכלית של בנק ישראל לשנים 2012 ו־2013, שהתפרסמה לפני שנה, כלכלני הבנק נקבו במפורש בשם אינטל – החברה היחידה שמוזכרת בדו"ח – ומציינים כי "השפעת תחילת הפעילות בקווי ייצור חדשים של אינטל צפויה לתרום חיובית לייצוא". עוד כותבים בבנק ישראל כי "חלק מהתמתנות ההשקעות נובע מסיומה של הקמת מפעל אינטל שהייתה לה השפעה ניכרת על קצב צמיחת ההשקעות ברביעים האחרונים".
חניכת מפעל אינטל בקריית גת ב-2008. השפעה גדולה על היקף היצוא צילום: צפריר אביוב
כל העיניים נשואות אל הנתונים של הלמ"ס
ואם התוצר מסמן עד כמה גדול המשק במונחים כלכליים, הרי שהצמיחה הכלכלית מסמנת באיזה כיוון המשק נמצא. כלומר אם אנחנו מצליחים לייצר יותר או אם אנחנו מייצרים פחות, אז המשק נמצא במיתון.
התוצר וקצב הצמיחה של המשק הם בין הפרמטרים הכלכליים החשובים שמודדת הלמ"ס, אם לא החשובים ביותר. הצמיחה, אם נרצה ואם לא, היא מטרת־העל הכלכלית של כל ראשי המדינה. כשהמשק צומח, למדינה יש יותר הכנסות ממסים, יש יותר מקומות עבודה, ורמת החיים אמורה לעלות. בתיאוריה, לפחות. (ראו הרחבה).
הואיל וזו מטרת־העל, קל להבין מדוע מקבלי ההחלטות הכלכליות בירושלים - ראש הממשלה, שר האוצר ונגיד בנק ישראל - מחכים לפרסום נתוני התוצר והצמיחה בכליון עיניים. כל עדכון של נתוני התוצר והצמיחה מאותת למקבלי ההחלטות אם המדיניות הכלכלית שלהם מוצלחת, אם המשק נמצא בגאות או בשפל, במצוקה או בפריחה, ואם צריך לתקן או להחליף את המדיניות.
אחרי שבמשרד האוצר ובבנק ישראל רואים מהם נתוני הצמיחה שהלמ"ס מפרסמת, הם יכולים להחליט בהתאם אם יש צורך לעודד את הפעילות הכלכלית במשק, שלא מצליחה להתרומם לבדה, על ידי הורדת ריבית או הזרמת תקציבים, או דווקא להפך. בנק ישראל ומשרד האוצר קשובים לנתוני התוצר והצמיחה קשב רב בזמן אמת, משום שהם צריכים לקבל החלטות מהירות בהתאם לכיוון שבו צועד המשק.
מלבדם, בערך כל גוף כלכלי גדול עוקב מקרוב אחרי הנתונים האלה: המערכת הבנקאית - שמזרימה את האשראי למשק, העסקים הגדולים, המשקיעים המקומיים והמשקיעים הזרים, חברות הדירוג. כולם מסתכלים על הנתון הזה כל העת ומקבלים את ההחלטות הכלכליות הגדולות ביותר לפיו.
עכשיו השאלה היא רק איך מודדים את כל הדבר המסובך הזה, ואם מקבלי ההחלטות היו מקבלים החלטות אחרות לו היו להם בזמן אמת הנתונים המעודכנים של הלמ"ס לגבי קצב הצמיחה.
קניתם בגדים בחו"ל? גם זאת תרומה לתוצר
בניגוד למדד המחירים לצרכן, שממש נמדד בפועל מדי חודש באמצעות הליכה לחנויות ויצירת קשר עם ספקי שירותים שונים מכל מגזר אפשרי, מדידת התוצר נעשית בצורה אחרת. במהלך הפגישה שמעוני שולף פתאום דף גדול שעליו כתובים באותיות קטנטנות אינספור שמות של סדרות נתונים שהלמ"ס אוספת ומודדת. כל אלה בעצם מרכיבות את התוצר.
במילים אחרות, כדי למדוד את התוצר הלמ"ס משתמשת כמעט בכל הנתונים שהיא מודדת ומפרסמת באופן שוטף: בסקר השוטף שמודד את ההוצאות של משקי הבית בישראל - שמסייע למדוד את הצריכה הפרטית; בסקר תעשייה - שמסייע למדוד את השינויים בתמורה שהעובדים מקבלים עבור עבודתם; ובסקרים נוספים. חוקרי הלמ"ס מפעילים כל העת בדיקות ובקרות כדי להצליב מידע מסקרים שונים ולראות איפה יש חוסרים ואילו נתונים מספקים תמונה מלאה יותר.
מלבד זה, הלמ"ס שואבת נתונים חיצוניים משורה ארוכה של גופים. החשב הכללי מדווח לה על ביצוע התקציב של משרדי הממשלה השונים ושל יחידות ממשלתיות שונות, כדי לאמוד כמה כסף הממשלה הוציאה על צריכה. הרשויות המקומיות מדווחות לה על צריכתן אבל גם על דברים כמו בנייה וסלילת הכבישים בתחומן. רשות המסים והמכס מדווחים על היבוא ועל היצוא ועל נתונים בתחום השכר וביטוח לאומי. מבנק ישראל מגיעים נתונים על המערכת המוניטרית ועל תנועות כספים במשק.
"יש אפילו מישהו שיושב לקרוא את העיתונים הכלכליים, כי יש כל מיני דברים שלא תמצא בסקרים כי הם חדשים מדי", מספר שמעוני. "למשל, אם נמכר סטארט־אפ שאף אחד לא שמע עליו, אתה צריך למדוד אותו. ואם לא תראה את זה במערכות של בנק ישראל, שבהן רואים את התנועות הכספיות של המשק, נצטרך להכניס את זה על סמך המידע הראשוני הזה עד שיגיע מידע רשמי".
בכל מקרה, בלמ"ס מסתמכים על העיתונות רק כמקור מידע ראשוני, כדי לדעת על דברים שלא היו יודעים עליהם אחרת בזמן אמת, ובהמשך דואגים להגיע למידע בדרכים המקובלות.
חלק מהאתגרים שאנשי הלמ"ס ניצבים מולם קשורים לגלובליזציה, כלומר לעובדה שחברות ישראליות פועלות מחו"ל וחברות זרות פועלות בישראל, וצריך להיזהר במיוחד כשמודדים את התוצר, בשביל לא לכלול בתוצר הישראלי את התוצר של מדינות אחרות, ולהיפך. למשל, אם חברת הטקסטיל הישראלית דלתא מחזיקה מפעל במצרים, כיצד בדיוק מחשבים את החלק הישראלי בייצור במצרים? לשם כך פועלים אנשי הלמ"ס על פי מדריך מדידה בין לאומי של חשבונות לאומיים, כפי שעושות המדינות האחרות.
בנוסף, גם הצריכה של ישראלים ששוהים בחו"ל היא חלק מהתוצר הישראלי, והמדידה שלה נעשית באמצעות סקרים מדגמיים והרחבתם במידה שתואמת את מספר הישראלים ששוהים בחו"ל (מידע שגם הוא נאסף בידי הלמ"ס, בסקר אחר). גם רכישות של תיירים ישראלים בחו"ל משפיעות על הנתונים, כיוון שמדובר בעסקאות שעוברות בסופו של דבר דרך חשבון בנק בישראל.
כל הזמן צצים נתונים חדשים שדורשים עדכון
מהאופן שבו נמדדים התוצר והצמיחה - כצירוף של הרבה מאוד נתונים מהרבה מאוד מקורות מידע - אפשר להבין מדוע הלמ"ס מעדכנת את הנתונים אחורנית כל הזמן. "זה לא מדד המחירים לצרכן, שברגע שאתה מפרסם אותו זה נגמר ועוברים למדד של החודש הבא. כאן אנחנו חייבים לעדכן את הנתונים אחורנית כל הזמן אם מתקבל מידע חדש", מסביר שמעוני.
והוא נותן דוגמה שהתרחשה באמת. "אם חברה ממשלתית גדולה אומרת פתאום שברבעון הראשון היא קנתה טורבינה שעלתה איזה רבע מיליארד דולר, אנחנו חייבים להוסיף את זה. אבל זה יתווסף לרבעון הראשון אף שאנחנו כבר ברבעון השלישי, כלומר צריך לתקן את זה בדיעבד. אלה דברים שקורים כל הזמן. במשרד הביטחון פתאום יש נתונים חדשים, במשרדי ממשלה הרבה מאוד דיווחים על הוצאות מתעכבים וצריך לעדכן בדיעבד. היצואנים לא רושמים את הרשימונים שלהם בזמן, ויש עוד הרבה דוגמאות. הנתונים של הרשויות המקומיות מתעכבים במשך חצי שנה ויותר, וגם של חברות בתחום התשתיות והבנייה". כשאני מבקש לקבל דוגמאות ספציפיות, שמעוני מסביר שאסור ללמ"ס להסגיר את הנתונים הללו.
"יש מדינות, אוסטרליה למשל, שבהן מעדכנים את הנתונים פעם בחמש שנים, כשמצטברים הרבה נתונים. זה הופך את הנתונים למדויקים יותר בכל עדכון, אבל זה מאוד מבלבל. אנחנו לא נוהגים באופן הזה", אומר שמעוני.
"למעשה, יש אצלנו מתח תמידי של להיות הכי מעודכן כל הזמן מצד אחד לבין לא לשגע את הציבור בשינויים רבים מדי מצד שני", הוא מוסיף.
נתוני הרבעון הראשון מתעדכנים 12 פעם
ומה קורה בין לבין? בזמן שעדיין אין נתונים חדשים ומעודכנים ומלאים בכל תחום ותחום? בטווחי הזמן האלה ללמ"ס אין ברירה, והיא חייבת להעריך. באופן מושכל, כמובן, כמו שסטטיסטיקאים יודעים, ובכל זאת מדובר בהערכות, באומדנים, ובמילים מפוצצות - באקסטרפולציה ובאינטרפולציה.
סולי פלג, ששימשה בתפקיד של שמעוני במשך 12 שנים ובעלת ניסיון של 30 שנה בחשבונות הלאומיים, מסבירה זאת כך: "החשבונות הלאומיים מתבססים על מקורות מידע רבים, אבל רובם מגיעים באיחור. הנתונים משתלבים בהדרגה, לעתים אחרי שנים רבות. מנגד, המידע על ההתפתחות הכלכלית דרוש (למקבלי ההחלטות, ש"א) מהר ככל האפשר, וככל שמאחרים בפרסום המידע רלבנטי פחות", היא אומרת.
לכן, הלמ"ס נדרשת לבצע הערכות, אומדנים, עד שהנתונים המעודכנים ביותר יתבררו. אלה הן האקסטרפולציה (חיוץ) - כלומר מעין ניסיון להמשיך את הגרף קדימה על בסיס מגמות עבר שנמצאו בנתונים קודמים - ואינטרפולציה (ביון) - מעין ניסיון לאמוד מה קרה לנתונים בין שתי תקופות זמן שלגביהן יש נתונים. וכן, התיאור הזה אמור לעשות לכם כאב ראש.
למשל, מהסקר שבודק כמה מוציאים משקי בית בישראל על מוצרים ושירותים שונים אפשר לראות כמה מוציאה משפחה ממוצעת על גן ילדים. ואז אפשר לחשב אומדן מוקדם להוצאה הזו על סמך נתונים רבעוניים על מספר הילדים בגני ילדים פרטיים, ולהצליב את המספר הזה עם מדד המחירים לצרכן בתחום שירותי חינוך בגני ילדים ובמעונות. ואת זה אפשר לעשות גם כשהלמ"ס עדיין לא קיבלה את הנתונים המעודכנים מסקר הוצאות משקי הבית העדכני, אלא מסתמכת על הסקר הקודם ואומדת מה קרה מאז.
"עד מאי 2009 היינו מפרסמים אומדן לרבעון הקודם רק פעם בשלושה חודשים. אבל מאז אנו מפרסמים אומדן מדי חודש, כך שלמעשה אנחנו מפרסמים שלושה אומדנים שונים לגבי הרבעון שחלף", מספר שמעוני. "השינוי נולד בעקבות המשבר הכלכלי וכתוצאה מבקשת נגיד בנק ישראל להתאים את ישראל לנהוג במדינות המפותחות. אז
באומדן הראשון, שמתפרסם רק חודש וחצי אחרי סוף הרבעון, יש לך רק כ־60%–70% מכמות הנתונים והיתר הם הערכה, באומדן השני יש לך כבר 70%–80% מכמות הנתונים וכך הלאה, ויש גם נתונים שמגיעים רק שנתיים־שלוש מאוחר יותר".
למעשה, על פי החשבון הזה, מאחר שבכל פרסום חדש של אומדן תוצר וצמיחה יעודכנו גם הנתונים של הרבעונים הקודמים, יוצא שהלמ"ס תעדכן מדי שנה 12 פעמים את אומדן הצמיחה של הרבעון הראשון של כל שנה.
"אמרו לנו שמעדיפים שאנחנו נפרסם את האומדנים אפילו אם נצטרך לתקן אותם בהמשך, כי אחרת הכלכלנים יעשו את החישובים לבד", מסביר שמעוני, "והבעיה היא שאם נפסיק לפרסם יגידו לנו שזה בגלל לחץ פוליטי. אבל אנחנו משתדלים לא להיות מושפעים משום דבר. האוצר מפרסם את אומדני הצמיחה שלו, בנק ישראל מפרסם את אומדני הצמיחה שלו. אנחנו לא מקשיבים לא לזה ולא לזה. אנחנו עובדים עם הספר שלנו".
